נצייר לעצמנו יהודי יקר, שלקראת יום הכפורים הממשמש ובא, הולך לשוק, קונה תרנגול לבן גדול, נכנס הביתה ומתחיל לומר את התפלות שלפני הכפרות. לאחר מכן הוא אוחז את התרנגול הגדול בידו, מסובב אותו סביב ראשו, ומכריז: "זה חליפתי! זה תמורתי זה כפרתי! זה התרנגול ילך למיתה – ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום!"
אילו היה התרנגול יכול לדבר… אילו היה מקבל לרגע את אותה אפשרות נדירה בה זכתה אתונו של בלעם, מה היה אומר לזה שמסובב אותו סביב ראשו?
סביר להניח שהיה פותח את פיו ומכריז: "יהודי יקר, תתבייש לך! אתה קמת לסליחות באשמורת הבוקר – וכבר מרגיש כי עולם ומלואו מגיע לך בדין… ואילו אני – משכים בכל בוקר ומעורר את השחר… מי אתה בכלל?! אתה עשית את כל העוונות שבעולם, אתה חטאת ופשעת, ואני הכפרה שלך? לא גנבתי מעולם, לא רצחתי ולא פשעתי! מדוע אלך אני למיתה ואתה תיכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום?!"…
אילו היה היהודי חוזר בתשובה כראוי, אילו היה מתקן אורחותיו ומגיע ליום הכפורים כבעל תשובה אמיתי, וכל חפצו לא היה אלא לכפר על אשר עיוות בעבר – ניחא. לא היה התרנגול טוען מאומה… תרנגול הוא, וזהו תפקידו, להיות מובל לשחיטה במקום בעליו. אבל כאשר מגיע לו היהודי וידיו מלאות עברות ופשעים אשר אינו חושב אפילו לרגע לפרוש מהם – איזו הצדקה יש לו לשלוח תחתיו את התרנגול אשר לא חטא ולא פשע מעולם? מדוע ישלם התרנגול עבור החטאים והפשעים שלו עצמו?!
רבי מאיר מפרימישלן זצ"ל פגש פעם יהודי הולך ברחוב בערב יום הכפורים באשמורת הבוקר ובידו תרנגול גדול, והתרנגול צווח ומקרקר בקול גדול – נורא ואיום ממש…
פנה רבי מאיר אל אותו יהודי ואמר לו: "היודע הנך מה אומר לך התרנגול?"…
"לא, אינני יודע השיב היהודי.
ובכן" – נענה רבי מאיר ואמר – "הבה ואספר לך… התרנגול אותו אוחז הנך בידך, יודע ומבין כי עומד אתה לשחטו, ולפיכך הוא זועק ואומר לך את דברי הפסוק באיכה (ג, א-ה): 'אני הגבר ראה עני בשבט עברתו: אותי נהג וילך חשך ולא אור; אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום; בילה בשרי ועורי שיבר עצמותי; בנה עלי ויקף ראש ותלאה'…
'גבר' – פרושו גם: תרנגול, אני התרנגול – כך הוא אומר לך – יודע ומכין כי 'ראה עני' – הנך מנהיג אותי כעת לשחיטה, בזמן שהוא 'חשך ולא אור', אולם אם סבור אתה כי 'אך בי ישוב' – כי די לך בכך שתביאני ותשחטני ובזאת תתכפר – אינך אלא טועה! 'בילה בשרי ועורי שיבר עצמותי' – אתה מתכנן לבשל אותי לסעודת היום, לאכל את בשרי ולשבר עצמותי, אולם אם לא תחזר בתשובה – לא יועיל לך מאומה, לא כפרותיך ולא תרנגולותיך… 'בנה עלי ויקף ראש ותלאה' – הנך יכול לסובבני סביב ראשך כל היום כלו… אולם אם חטאיך ישארו עליך – תישפט עליהם במלא חמר הדין!"
צורת הכפרה הנרצית
את הצורה הנרצית לקיום מנהג הכפרות, נוכל ללמוד מדברי חז"ל באשר לקורבנות המכפרים בבית המקדש. אף שבודאי אין לדמות ולהקיש חס וחלילה בין מנהג הכפרות, אשר אינו אלא מנהג בעלמא, לבין הקורבנות אשר עולים לריח ניחוח לפניו יתברך בביתו. מכל מקום, בכדי לשבר את האוזן, יש לנו לראות רמז בדבר, בבחינת זכר' לקרבנות…
כך אמרו חכמינו במדרש (ילקוט תהלים תשנ"ה):
"יפה נוף משוש כל הארץ' (תהלים מח, ג). משוש לכל הארץ' – אמר רבי יצחק: שהיתה משפחת כל הארץ! אדם עובר עברה, ודואג, ולבו שח עליו. עלה לירושלים, והקריב קרבן ונסלח לו, ויצא משם שמח".
אומר המדרש: ירושלים היתה מקום אשר ממנו נבעה השמחה לכל הארץ. שכן אדם חוטא בשנגה רח"ל, ומיד הוא דואג. "ריבונו של עולם!" – הוא אומר בליבו – "הנפש החוטאת תמות! אם נטמטם לבי על ידי החטא – חיי אינם חיים, ואין לי חפץ בהם! רצוני למות!"
אלא שהקב"ה, ברחמיו המרובים, אינו חפץ במות המת הוא, הרוצה בתשובת רשעים, הכין להם דרך מילוט להינצל ממשא עוונותיהם. אומר הקב"ה לחוטא שבור הלב: "גש נא אל הדיר, קח משם בהמה אחת, עלה עימה לירושלים והקריבנה לחטאת לפני – ומיד אני מכפר לך כאלו לא חטאת מימיך!"
ניגש החוטא המדוכא אל הדיר, מוציא בהמה, ומתחיל לעשות את דרכו ירושלימה… הוא עושה את דרכו אט-אט, עיניו זולגות דמעות רוחות על אשר נכשל בחטא.
בדרך הוא פוגש ידיד. נו, דאגה בלב איש ישיחנה. פונה אליו הידיד ושואל: מה לך כי תבכה אחי? מדוע הנך עצוב? האם פשטת את הרגל?"… והחוטא משיב כשקולו נשנק: "איזו פשיטת רגל, על מה אתה מדבר… נכשלתי בעברה בשוגג!" וכך היה החוטא הולך לו בדרך. עיניו דומעות, והוא שח את צערו בפני כל ידידיו ומכריו: "נכשלתי בשוגג! נטמטם לבי! מה אעשה? אויה לי!"…
סוף סוף הגיע לירושלים, עלה לבית המקדש והביא את קרבנו אל הכהן. הלויים פוצחים בשיר נוגה, הכהנים נגשים לשחוט את הקורבן, והחוטא עומד, סומך את ידו על ראש קורבנו, ואומר לעצמו: "הנה, כך היה צריך להיעשות עמי! היו צריכים לשחטני על מנת לכפר על חטאי!"… הוא כביכול מרגיש איך הסכין החדה חותכת בבשרו החי…
לאחר מכן נוטלים הכהנים את הקורבן השחוט, מפשיטים את עורו, והחוטא שוב אומר לעצמו: "הנה, כך היה צריך להיעשות עמי!" ובליבו הוא מרגיש כאלו את עורו מפשיטים כעת מעליו…
ואז מקריבים הכהנים את הקורבן על המזבח, והחוטא רואה ומרגיש כאלו הוא אשר עולה לקרבן – את נפשו מקריב הוא, ומיד יוצאת בת קול ואומרת: "וסר עונך וחטאתך תכפר!"
אוי, כמה גדולה היתה אז השמחה של היהודי המקריב! האושר עלה על גדותיו!
כך היתה ירושלים "משוש כל הארץ" – שהיתה משמחת כל הארץ! ולשמחה זו מה עושה? "ירכתי צפון", שבצפון היה עומד ומקריב חטאתו. אשרי עין ראתה כל זאת!
כבר הקדמנו כי חלילה לנו לדמות מנהג הכפרות להקרבת הקורבן על גבי המזבח לפני אדון כל הארץ. אולם אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר יש גם יש!
שכן האר"י הקדוש אומר, שכאשר עומד האדם והתרנגול בידו, והוא אומר: "זו כפרתי! זו חליפתי! זו תמורתי!", ובליבו הוא מרגיש באמת כי כל המעשים הנעשים בתרנגול ראויים היו להיעשות בו, ועיניו זולגות דמעות צער וכאב על שנכשל בחטא ועבר על צווי הבורא יתברך – הקב"ה מקבל את כפרתו ומוחל לו על כל עוונותיו! אז יוצאת בת קול ומכרזת: "וסר עונך וחטאתך תכפר".
כאשר מכיר האדם כי מצד מידת הדין היה ראוי לנפש החוטאת שתמות ומכיר שהקב"ה ברחמיו המרובים אינו חפץ במות המת ולפיכך הכין לו מפלט ומנוסה מפני משא חטאיו על ידי תשובה שלמה לפניו – או אז, תשובתו תשובה שלמה היא, וכפרותיו – כפרות אמת הן.
(מתוך דורש טוב)