השמירה על קדושת התפילין
* אסור לתלות תפילין על מִתְלֶה, הן בעזרת ה'בתים' עצמם, הן ברצועות, כיון שזו דרך בזיון; וכן אסור לתלות ספרים קודש, הן בעזרת הדפים עצמם, והן בכריכת הספר.
* מנהג קדום בישראל, שמי שנפלו תפילין מידיו על הקרקע צָם יום אחד לשֵׁם תשובה, כיון שהנפילה היא רמז משמים שעליו לשוב בתשובה.
* במקרים מסוימים, דורשת ההלכה לכסות תפילין, מזוזה וספרי קודש בכיסוי כפול, המכוּנה 'כְּלִי בְּתוֹך כֶּלִי'; ולפחות אחד מהכיסויים צריך להיות כזה שאינו מיוחד לחפץ המכוסה.
* בעת שהתפילין מונחות על הראש, אסור להניח עליו מאומה מלבד חפצים שמקומם על הראש, כגון כיפה, כובע וכדומה, משום שנשיאת משא על הראש יחד עם התפילין מהווה זלזול בקדושתן. יש שכתב שאם החפץ אינו נוגע בתפילין ניתן להקל בכך, ויש חולקים, אך, אם מדובר בחפץ בזוי, כגון אשפה ופסולת – לכל הדעות אין להניחו על הראש אף אם אינו נוגע בתפילין.
* בעת שהתפילין מונחות על הזרוע, מותר לשאת על הזרוע חפץ שמשקלו נמוך מ'ארבעה קבין', כיון שהתפילין של יד מכוסות הן, כנהוג.
* חכמינו ז"ל גזרו שלא לאכול 'אכילת קבע' עם התפילין, מחשש שמא במהלך האכילה ישתה יין וישתכר, וינהג בצורה המבזה את התפילין.
* גדרהּ של אכילת עראי הוא: אכילת לחם בכמות הפחוּתה מ'כביצה' (45-53 סמ"ק, לשיטות השונות), או פירות, בשר, דגים ומאכלי חלב בכל כמות שהיא.
* ספסל העשוי בצורת ארגז, ומונח בתוכו ספר קודש – נחלקו הפוסקים אם מותר לשבת עליו, אך אם יש בתוכו חלל פנוי בגובה טפח המפריד בין הספרים למושב, אין להחמיר בכך.
מעלים בקודש ואין מורידים
* "מעלים בקודש ואין מורידים", דהיינו, מותר להשתמש בחפצים קדושים לצורך קדוּשה הגבוהה מקדושתם, אך לא לצורך קדוּשה הפחותה מקדושתם.
* הכלל האמור ש'מעלים בקודש ואין מורידים', אמוּר הן לגבי חפץ הקדוּשה עצמו, כגון תפילין, והן לגבי 'תשמישי קדושה', כגון קופסה של תפילין.
* קדושת תפילין של ראש גדולה משל יד, משום שרוב אותיות השם ש–ד–י, הרמוז בתפילין, נמצאות בשל ראש: ה־ש' ב'בַּיִת' עצמו, וה־ד' בקשר, ואילו בשל יד רמוזה רק אות אחת: ה־י' שבקשר.
* תיק של תפילין שבימינו, ש'בָּתֵּי' התפילין שבתוכו מחופים תמיד בקופסאות – מעיקר הדין אינו נחשב ל'תשמיש קדושה', אך יש להחמיר ולהחשיבו כ'תשמיש קדושה'.
* טלית אינה נחשבת כחפץ של קדושה, ולכן תיק הטלית אינו נחשב כ'תשמיש קדושה', ומותר להכניס לתוכו חפצים אחרים.
* 'הזמנה לאו מילתא היא', דהיינו, 'הזמנת' החפץ והקצאתו לשימוש של קדושה, אינה אוסרת אותו בשימוש אחֵר עד שישתמשו בו.