יעקב א. לוסטיגמן
ישנו מדרש תנחומא מאוד מעניין בפרשתנו, שבו הוא מתאר באריכות גדולה את כל מה שקורה עם הנשמה של האדם לפני לידתו, איך שהמלאך מלמד אותו תורה, ומה הוא רואה, וכמה קשה לו לצאת לאוויר העולם ועוד ועוד. כדאי לכל אחד לראות את המדרש הזה בפנים, בפקודי פרשה ג', והדברים ממש נפלאים ומאוד מחזקים.
בתוך הדברים כותב המדרש שכהאדם נולד לאוויר העולם, הוא נזרק לתוך מסע חיים מטלטל, שבו הוא צריך לעבור שבעה עולמות, כלומר שבעה שלבים בחייו, והדברים כל כך נפלאים, שאני רוצה להביא ציטוט מלא של לשון המדרש בקטע הזה:
"בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְחַלְּפִים עָלָיו שִׁבְעָה עוֹלָמוֹת:
עוֹלָם רִאשׁוֹן, דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁהַכֹּל שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ וּמִתְאַוִּין הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וּמְחַבְּקִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֶּן שָׁנָה.
עוֹלָם שֵׁנִי, דּוֹמֶה לַחֲזִיר, שֶׁהוּא שׁוֹגֵשׁ בָּאֲשְׁפַּתּוֹת, כָּךְ הַוָּלָד שׁוֹגֵשׁ בְּצוֹאָה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁנָתָיִם.
עוֹלָם שְׁלִישִׁי, דּוֹמֶה לִגְדִי, שֶׁהוּא מְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן בְּמִרְעֶה טוֹב לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ הַתִּינוֹק מִתְעַנֵּג לִפְנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן וּמְשַׂחֵק וְהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ. אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן חָמֵשׁ.
עוֹלָם רְבִיעִי, דּוֹמֶה לְסוּס שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בִּסְטַרְיוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהִגִּיעַ עַל פִּרְקוֹ, כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. כְּשֵׁם שֶׁהַסּוּס רָץ וּמִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ הַנַּעַר מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַחֲרוּתוֹ.
עוֹלָם חֲמִישִׁי, דּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו אֻכָּף. כָּךְ לִבְנֵי אָדָם מַנִּיחִין לוֹ אֻכָּפוֹ עָלָיו, נוֹתְנִין לוֹ אִשָּׁה וּמוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת, וְחוֹזֵר וְהוֹלֵךְ לְכָאן וּלְכָאן וּמֵבִיא מָזוֹן וּמְפַרְנֵס לְבָנָיו וּמְכַלְכְּלָן, וְנוֹתְנִין עָלָיו מַשָּׂא וְהוּא מְעֻמָּס מִן בָּנִים וּבָנוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה.
עוֹלָם שִׁשִּׁי, דּוֹמֶה לְכֶלֶב, שֶׁהוּא חָצוּף לְכָאן וּלְכָאן וְנוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ.
עוֹלָם שְׁבִיעִי דּוֹמֶה לְקוֹף, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דְמוּתוֹ מִכָּל הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּמוֹ נַעַר, וּמְשַׂחֵק כְּמוֹ תִינוֹק, וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו בְּדַעַת אֲבָל לֹא בְּדָבָר אַחֵר. וַאֲפִלּוּ בָּנָיו וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְשׂוֹנְאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהוּא דוֹבֵר שׁוּם דָּבָר, אוֹמְרִים לוֹ: הַנִּיחוּ לוֹ, כִּי הוּא נַעַר וְזָקֵן. וְהוּא דוֹמֶה לְקוֹף בְּכָל עִנְיָנָיו וּבְכָל דְּבָרָיו. וַאֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְשַׂחֲקִין בּוֹ. וַאֲפִלּוּ צִפּוֹר דְּרוֹר יְנַעֲרֵהוּ מִשְּׁנָתוֹ".
עד כאן לשון המדרש, והאמת היא שהדברים מדברים בעד עצמם. המדרש ברור מאוד ומסביר את עצמו יפה מאוד, אין צורך בהסברים נוספים.
אבל בכל זאת, יש דבר אחד שלא כל כך מובן במדרש הזה בהשקפה ראשונה.
העולם השישי… מה הפשט שהאדם דומה לכלב שהוא חצוף לכאן ולכאן, ונטול מזה ונותן לזה ואינו מתבייש?
אז אפשר לומר בדרך צחות שהכוונה היא לעשות כמאמר חז"ל 'אומנות אבותינו בידינו', שנוסעים לאמריקה לפשוט יד לבקש עזרה להכנסת כלה מהנדיבים אשר בעם, הוא נוטל מכאן מאמריקה ונותן לכאן לילדיו שבארץ, ואינו מתבייש, כי אין ברירה ואם יתבייש אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומו.
אבל הרי יש ברור הדבר שיש כאן משהו עמוק יותר במדרש הזה, וצריכים להבין.
עוד נקודה מעניינת היא שאת חמשת השלבים הראשונים, תוחם המדרש בזמנים מסוימים. בגיל שנה דומה למלך, בגיל שנתיים לחזיר, בגיל 18 לסוס… באיזה גיל מגיע השלב של ה'כלב', ובאיזה גיל מגיע השלב של ה'קוף'? שני השלבים האלו לא מגיעים עם הסבר על איזה גיל מדובר. ובוודאי יש טעם בדבר.
ידוע מאמר הזוהר הקדוש, שמי שמתפלל בראש השנה על עניינים גשמיים ומבקש מהקב"ה שייתן לו כסף והצלחה גשמית, הרי הוא ככלבין דצווחין הב הב. כלומר הוא כמו כלב שצועק 'הב הב' ומבקש 'הב לי כסף, הב לי הצלחה הב לי בריאות ופרנסה'…
הפשט הפשוט, כך רגילים לומר, שלהתפלל על גשמיות בראש השנה זה לא דבר טוב, לפי הזוהר הזה, הרי אף אחד לא רוצה להיות כמו כלב.
אבל יש ווארט נפלא של רבי פנחס מקוריץ שמציין את מה שמספרת הגמרא במסכת בבת בתרא (דף ח) שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, פתח את אוצרותיו בשנות בצורת ואמר שהוא מוכן לפרנס רק תלמידי חכמים ואינו רוצה לפרנס מכספו עמי הארץ. בא לפניו רבי יונן בן עמרם, ורבי לא הכיר אותו. שאל אותו רבי האם אתה תלמיד חכם והשיב בשלילה, כי לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בו, הוא לא רצה לקבל שכר בעולם הזה עבור התורה שלמד. שאל אותו רבי, אם אתה לא תלמיד חכם איך אפרנס אותך? השיב לי רבי יונתן בן עמרם "פרנסני ככלב וכעורב", כלומר, אני רוצה מתנת חינם! לא כי מגיע לי, אלא פשוט, בחינם! שמע רבי ונתן לו.
מבאר רבי פנחס מקוריץ שזה הפשט! שמי שמבקש מזונות בראש השנה הוא צריך להיות ככלבין דצווחין הב הב, כלומר, שכמבקשים מהקב"ה בראש השנה בקשות, צריכים לבקש כמו כלב! מתנת חינם. לא כי מגיע לי, לא כי אני התנהגתי כשורה, לא בגלל שאבותי היו צדיקים, אלא פשוט, מתנת חינם. לקב"ה יש אוצר ענק, אין סוף לגודלו, והוא נקרא 'אוצר מתנת חינם', ומשם הוא יכול לחלק לכל באי עולם כמה מזונות שירצה, ולא יורגש חסרונם באוצר הגדול הזה.
זה הפשט במה שאומר המדרש תנחומא שמגיע שלב שבו הבנאדם הוא כמו כלב, הוא נוטל מהאוצר מתנת חינם של הקב"ה ונותן לעצמו ולילדים שלו שפע בעולם הזה.
מתי? אחרי השלב שבו הוא מגדל את הילדים, הוא היה "מעומס מן בנים ובנות", כמו שאומר המדרש… הוא החזיק אותם על הכתפיים שלו וחשב שהוא יכול לפרנס ולכלכל אותם… אבל כשמגיע הזמן לחתן אותם, האדם מבין שלא יעזור לו שהוא חמור שנושא וסוחב ומביא מפה ולוקח לשם, לא יעזור לו כלום! החתונות של הילדים עולות הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לשלם, ולכן מה נשאר לו? להיות כמו כלב, לבקש מתנת חינם, לשאת את עיניו למרום ולבקש מהקב"ה שייתן לו מאוצרו הטוב, מאוצר מתנת חינם.
ולמה אינו מתבייש? כי כשאדם חי בבועה של 'מגיע לי' או 'לא מגיע לי', הוא נמצא במצב של בושה וביזיון כשהוא מבקש יותר ממה שמגיע לו. אבל כשהוא נמצא בעולם של 'מתנת חינם', אין שום סיבה להתבייש. זה עולם אחר לגמרי, פשוט לבקש ולבקש ולבקש ולקבל ולקבל ולקבל. הא ותו לא.
תירצנו אם כן את השאלה מדוע דומה האדם לכלב ב'עולם השישי', אבל אל תירצנו מדוע בעולם השישי ובעולם השביעי אין הגדרה של זמן. המדרש לא אומר באיזה גיל זה מגיע.
אפשר אולי לומר שזה באמת משתנה מאדם לאדם, יש מי שהשלב הזה של ה'חמור' נמשך אצלו הרבה אחרי גיל 40 וממילא השלב של ה'כלב' מגיע יותר מאוחר, ויש מי שהשלב של ה'כלב' מתחיל אצלו עוד לפני כן, והשלב של 'החמור' מסתיים אצלו הרבה יותר מוקדם, ואולי הוא אפילו ממש מדלג מעליו.
כך גם לגבי השלב של ה'קוף', זה לא עניין שתלוי בגיל. יש מי ששלב זה מתחיל אצלו כבר בגיל 45 רח"ל, ולעומתו יש מי שהוא כבר בן 100 ועדיין לא הגיע לשלב זה, כמו שאומרים חז"ל שזקני תלמידי חכמים ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם ובוודאי אינם נמצאים במצב כזה כמו שהמדרש מתאר.