ר' שלום מבין מיד בהבנתו החריפה שמשהו מסתתר כאן. רבי אליהו לא אמר 'כמדומני שהוא שכח', הוא אמר בוודאות שהוא יודע שהתהילים לא נאמרו, והדבר עורר את סקרנותו: וכי מנין לו לרבי אליהו שהילדים לא אמרו תהלים, וכי יש לו איזה נציג בת"ת שמעדכן אותו אם אמרו או לא? "רבי מנין לכם שהוא שכח?"

"כי תעשה הטוב והישר בעיני ד'" (יב כח)

מאת: הרב שמעון טיקוצקי

כבישיה של תל אביב כבר סאנו באותה שעת בוקר, לפני כתשעים שנה. רכבים מיושנים שכיום תמצאו רק במוזיאוני אספנות נעו ברחובות אלנבי ויהודה הלוי. ליד תחנת האוטובוס לכיוון ירושלים, ניצב אברך צעיר העונה לשם רבי שלום שבדרון, מי שלימים יתפרסם כמגיד מישרים ומגדולי בעלי המוסר.

לפתע קולטות עיניו מרחוק דמות הדורת צורה, יהודי מבוגר צחור זקן פוסע לעברו. "המשגיח!", הוא קורא בהשתאות, זהו מורו ורבו הגה"צ רבי אליהו דושניצר זצוק"ל, מי שהיה המשגיח שלו לפני כמה שנים, עת למד כבחור צעיר בישיבת 'לומז'א' המפורסמת בפתח תקווה.

"שלום עליכם רבי ומורי", נרעש רבי שלום ומקבל את פני רבו, ורבי אליהו משיב לו בחיוך של רב הפוגש את תלמידו משכבר הימים. "ר' שלום" פונה אליו המשגיח, "כמדומני שאתם 'קיבלתם קצת תועלת ממני', האם אוכל לבקש מכם טובה?"

"מה השאלה רבי?", מזדעק רבי שלום, שמכיר היטב את עדינותו וענוותנותו של רבו, "מוכן אני לעשות כל מה שביכולתי למען מורי ורבי".

"אתם בוודאי יודעים על עניין הפרדס שגורם לי צער כבר כמה שנים", פותח רבי אליהו ורבי שלום מהנהן בראשו, ודאי, ודאי, מי מבחורי ישיבת לומז'א באותם ימים לא הכיר את סיפורו של 'הפרדס'?!"…

***

פרדס היה לו להגה"צ רבי אליהו דושניצר, פרדס תפוזים באדמות 'עיר שלום' – כפר קטן שהיה אז סמוך ל'תל אביב' (בנו של רבי אליהו, רבי אשר, קיבל את הפרדס בעת נישואיו כנדוניה ועם מעברו להתגורר בארצות הברית, העביר את הבעלות על הפרדס לידי אביו). אבל מי שחושב שהיה זה מכרה (תפוחי) זהב, טעות גדולה בידו.

זמן קצר לאחר שקיבל רבי אליהו את הפרדס לידיו, אירע משבר גדול בשוק התפוזים שאז היה אחד מענפי הייצוא הגדולים בארץ ישראל. מחירי התפוזים צנחו דרסטית. הפירות לא כיסו את ההשקעה והפרדס החל לצבור חובות רבים. רבי אליהו החל לתור אחר קונה הגון שיפטור אותו מעול החזקת הפרדס, אלא שלא היו קופצים רבים על הסחורה.

"תגידו עליי תהלים שאצליח למכור את הפרדס במהירות", ביקש רבי אליהו ממקורביו וגילה להם מדוע הוא כה מוטרד וחרד מהעניין: "אין האדם יודע עתו, חוששני שלא אסתלק מן העולם ואותיר אחריי חובות… אי לכך חובה עליי למכור את הפרדס בהקדם, ולשלם מכספי המכירה את כל החובות ויפה שעה אחת קודם".

בישיבת לומז'א, בה כיהן רבי אליהו, החלו לומר לאחר התפילה פרק תהלים להצלחתו של המשגיח, הימים נוקפים ועדיין אף קונה לא צץ באופק.

באחד הימים הופיע בישיבת לומזא, ר' זליג, אחד מבוגרי הישיבה, אברך צעיר שלא מכבר הקים את ביתו והפך ל'מתווך' לפרנסתו. הוא נקש ביראת כבוד בדלתו של רבי אליהו: "רבי, נראה לי שמצאתי 'קונה' לפרדסכם", קרא בנשימה עצורה, רבי אליהו הרים את עיניו והמתווך המשיך:

"לפני כמה ימים פגשתי בירושלים יהודי אמריקאי, שמחפש לקנות פרדס בארץ ישראל, ויש באמתחתו כדי לשלם. הצעתי לו את הפרדס שלכם והוא דווקא התלהב מאוד לשמע ההצעה, זה בדיוק מה שהוא מחפש, הוא מעוניין לבוא לראות את הנכס בהקדם".

תוך כמה ימים הצליח ר' זליג להפגיש את המשגיח רבי אליהו יחד עם הקונה הפוטנציאלי בירושלים. שלושתם עלו בצוותא על אוטובוס הנוסע לתל אביב. לאחד שהתיישבו בכיסאות האוטובוס, פונה רבי אליהו אל היהודי האמריקאי ואומר לו בכובד ראש: "כתוב בתורה 'ולא תונו איש את עמיתו', אם כך עליי לגלות לכם את כל החסרונות והפגמים בפרדס, שתדעו בדיוק מה אתם קונים".

המילים האחרונות הפילו את ליבו של ר' זליג, המתווך.

בימים האחרונים הוא כמעט לא ישן, עמל מבוקר עד ערב לתאם את הנסיעה של המשגיח והלקוח האמריקאי, עשה הכול כדי להגיע לרגע הזה, להפגיש את המוכר עם הקונה, ביודעו כמה דחוף לרבו המשגיח למכור את הפרדס. וכעת בא המשגיח בכבודו ובעצמו ועומד להוריד, במו פיו, את כל העסקה לטמיון.

עוד לפני שהתחיל המשא ומתן. עוד בטרם ביקר הלקוח בפרדס.

"יש עץ אחד בפרדס שמכת תולעים קשה דבקה בגזעו", ממשיך רבי אליהו ומונה את 'שבחי ומעלות' הפרדס, עץ אחר עץ, "ואילו אחד העצים הפסיק לאחרונה משום מה לתת את פירותיו".

תוך כדי שיחה פונה רבי אליהו אל הקונה: "אתה יודע, כתוב בגמרא 'הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל יישב עמהם', זה נאמר לגבי כל פועלים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרדס תפוזים, שמצריך מעקב הדוק לאורך כל השנה, אחר כל עץ, כך שבנוסף לכל החסרונות שמניתי לכם אתם עלולים לאבד את כל כספכם אם לא תשבו ותפקחו בעצמכם, בשבע עיניים, על העבודה בפרדס".

והאיש, איש העסקים משתאה ומחריש, לא אומר מילה. אי אפשר לקרוא מפניו הקפואות אם כל השבחים ששמע גורמים לו לסגת מהעסקה או לא. ר' זליג המתווך כבר מפנים סופית שהם נוסעים לריק, העסקה הזו כנראה לא תצא לפועל לעולם. אחרי נסיעה ממושכת סוף סוף הגיע האוטובוס לתל אביב, וכאן עוברים שלושתם לאוטובוס הנוסע ל'עיר שלום'.

***

ריח עמוק של פריחת הדרים נשב בין העצים, שמש ארצישראלית קפחה על הפרדס וכמו העמיקה את גונם של התפוזים לכתום לוהט. בין העצים פוסעים שלושה אנשים, רבי אליהו דושניצר, הלקוח והמתווך. "הנה זה בדיוק העץ שדיברתי עליו מקודם, העץ הנגוע בתולעים" מתכופף רבי אליהו למרגלות אחד הגזעים, "וזה העץ שחדל לתת פירות לאחרונה".

הלקוח מתהלך בפנים אטומות, שומע, מתעדכן, רושם לעצמו, אך לא מנפק מילה.

"אקסיוז מי – תסלחו לי", הוא ממלמל פתאום במבטא אמריקאי כבד, שולף מכיסו בקבוקון קטן ומטפטף לפיו כמה טיפות. "האי מאי – מה זה?" מתעניין במפתיע רבי אליהו, "אה, זה שום דבר", מחייך האיש ומסביר שלאחרונה חש בליבו, והרופא רשם לו את הטיפות האלו "כמה טיפות ביום והכול בעז"ה בסדר", חייך הלקוח.

אבל רבי אליהו לא מחייך. "אתה לא אדם בריא?", הוא קורא בכובד ראש, "שה' ישלח לך רפואה שלימה במהרה, שתהיה בריא, אבל אני את הפרדס כבר לא אוכל למכור לך בשום פנים ואופן".

"למה?", פוצה האיש את פיו כמעט לראשונה, מרים גבות מופתעות, "מה הבעיה?"

"הרי אמרתי לכם קודם, שאם לא תפקחו בעצמכם על הפועלים בפרדס הריכם בגדר 'מאבד את מעותיו'. אדם במצבכם בוודאי לא יוכל להגיע 'לרדת לשטח' לעתים קרובות, ובכן אני לא יכול למכור את הפרדס לאדם שכמעט בוודאות עומד להפסיד את כספו בעסקה זו".

"אבל רבי אני רוצה לקנות את הפרדס!" חשף האיש לראשונה את כוונתו, "לא איכפת לי מכל החסרונות שמניתם, מה איכפת לכם מה מצבי הבריאותי, אני רוצה לקנות!".

"האם בגלל שאתה לא יודע שאסור לך לקנות את הפרדס, זה מתיר לי למכור לך אותו?" משיב רבי אליהו בתרועה ניצחת, כשחיוך מרפרף על פניו הצרובות בשמש. "ניהול פרדס אינו עסק לבעלי לב חלש, אני יודע זאת מניסיון", ובאמרו זאת לחץ את ידי האיש לשלום ונפרד ממנו בברכה לרפואה שלימה במהרה.

והפרדס שב בחזרה לרשימת ה'למכירה' לעוד כמה שנים טובות.

***

וכאן חוזרים אנו לתחילת הסיפור.

חלפו עוד כמה שנים, באחד הימים פוגש רבי אליהו את תלמידו רבי שלום שבדרון בתחנת אוטובוס בתל אביב, הוא מזכיר לו את עניין הפרדס שטרם נמכר עד היום הזה, ופונה אליו בבקשה מיוחדת:

"לאחרונה פגשתי את אחד מבוגרי ישיבתנו 'לומז'א', אברך יקר שפתח תלמוד תורה בירושלים, כיון שגם הוא קיבל קצת תועלת מאתנו (כלשונו הענוותנית של רבי אליהו) הרשיתי לעצמי לבקש ממנו לומר עם ילדי הת"ת, פעם או פעמיים בשבוע, פרק תהלים להצלחת מכירת הפרדס.

"כמובן שהבהרתי לו שלא יעשה זאת על חשבון שעות הלימוד חלילה, אלא רק בשעה בה מסתיימים הלימודים, רגע לפני שהילדים יוצאים לבתיהם. אבל… (כאן עצר רבי אליהו וניכר היה שהוא חוכך במחשבתו, איך לומר את המשפט הבא, בלי שיהיה בו חשש של אבק לשון הרע) אתם הרי יודעים שאותו מנהל ת"ת טרוד במצוות, ומרוב טרדותיו שכח לומר תהלים עם הילדים".

ר' שלום ששומע את המילים האחרונות, מבין מיד בהבנתו החריפה שמשהו מסתתר כאן. רבי אליהו לא אמר 'כמדומני שהוא שכח', הוא אמר בוודאות שהוא יודע שהתהילים לא נאמרו, והדבר עורר את סקרנותו: וכי מנין לו לרבי אליהו שהילדים לא אמרו תהלים, וכי יש לו איזה נציג בת"ת שמעדכן אותו אם אמרו או לא?

"רבי מנין לכם שהוא שכח?".

"כי אני עדיין לא מכרתי את הפרדס!", משיב רבי אליהו מיניה וביה.

רבי שלום בשמעו זאת אינו יכול שלא להזדעק בהתלהבות, לנוכח האמונה המופלאה שראה ברגע זה אצל מורו ורבו. הוא נפרד מרבו ועלה על אוטובוס לירושלים. בהגיעו לירושלים, בשעת צהרים, לא הלך הביתה אלא פנה ישירות לכיוון אותו תלמוד תורה, להפתעתו הרבה כעבור כמה פסיעות הוא רואה מרחוק את… לא אחר ממנהל הת"ת בעצמו צועד מולו.

הוא צעק לעברו בהתרגשות שיעצור, "דבר לי אליך מהמשגיח, רבי אליהו", אמר לו. הוא לא נזקק לדבר יותר מדי, רק הזכיר את עניין התהלים שביקש רבי אליהו, והמנהל טפח מיד על מצחו "אוי, אכן, שכחתי לגמרי מהעניין".

המנהל הביט חטופות בשעונו ואמר לרבי שלום: "השעה כעת  היא 12:50, למעשה הייתי בדרכי אל הבנק, אבל עכשיו, אחרי מה ששמעתי, אני משנה את מסלולי וחוזר מיד אל ה'חיידר', כדי להספיק לומר פרק תהלים עם הילדים בכיתות הנמוכות, שמסיימים את לימודיהם בעוד כמה דקות להצלחת רבינו אליהו דושניצר".

שבוע ימים בלבד חלף, שבוע של תפילת תשב"ר, והפרדס נמכר בשעה טובה ומוצלחת! ללמדך עד היכן מגיע כוח תפילתם של תינוקות של בית רבן.

 

(המבשר תורני ואתחנן תשפ"ב – מקור: על פי מכתבו של הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, שנדפס בראש ספר 'נחלת אליהו' להגר"א דושניצר זצוק"ל).