"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
בתקופה הראשונה של הפעילות שלי באוקראינה, למדתי לדעת שיש דבר מאוד מעניין: אני תמיד חשבתי, כך לימדו אותי בחיידר בירושלים, שיש שלוש מצוות הכי חשובות בתורה, שכל כך צריכים להיזהר שלא לעבור עליהן, עד כדי חשש של 'ייהרג ואל יעבור'.
עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים!
לימדו אותי גם, ששמירת שבת זה הבסיס לחיים יהודיים, ובלי זה אתה בכלל לא מתחיל להיראות כמו יהודי, וכן לימדו אותי שחמץ בפסח זה נורא נוראות, ה' ישמור ויציל. עובדים קשה לנקות את הבית שבועות וחודשים מראש, כדי שלא נגיע חס וחלילה, חס ושלום, למצב שבו יש ספק קל שבקלים שמא חלילה וחס נכנס פירור קטנטן של חמץ לפה.
אבל כשהגעתי לאוקראינה, למדתי שהיהדות מבוססת על שלושה דברים אחרים: אמירת 'יזכור' ביום טוב, אכילת מצות בפסח, כולל שבוע לפני ושבוע אחרי פסח, ורכישת 'לוח שנה' יהודי. זה הבסיס להכל, והמצוות האלו יותר חשובות מיום כיפור, שבת ומילה…
ראיתי יהודים שלא היה להם שום מושג ביהדות, אבל ל'יזכור' הם הגיעו. אפילו כאלו שיש להם הורים חיים ובריאים, אין קשר, צריכים להתייצב ב'יזכור' בבית הכנסת, ובשום אופן לא מוותרים על זה.
כך גם מצות בפסח. הייתי מנסה לדבר איתם על זה שאסור לאכול חמץ, הסתכלו עלי בעיני עגל, מה זה חמץ? למה אסור לאכול? איך אפשר להסתדר בלי לחם שבוע שלם? זה לא הגיוני בכלל! אבל לוותר על אכילת מצה? חלילה וחס! הם יהפכו את העולם כדי להשיג מצות!
ולוח השנה… ובכן, זה פשוט, אם חייבים להגיע ל'יזכור', ואם חייבים לאכול מצות בפסח, אז כמובן שצריכים לוח שנה יהודי, כדי שיידעו מתי אוכלים מצות ומתי אומרים יזכור. לא כך?
אני לא יהודי…
אני אספר לכם אנקדוטה קטנה, שתמחיש עד כמה הנושא הזה של אמירת 'יזכור', תופס מקום חשוב בתרבות המקומית של יהודי אוקראינה.
הייתי פעם ביום טוב בברדיטשוב. כמובן שבמקומות האלו אנחנו משתדלים שהתפילה לא תהיה מדי ארוכה, כי גם כך רוב רובם של המתפללים לא מבינים מילה וחצי מילה ממה שהם אומרים, וזה מאוד קשה להם להתפלל במשך שעות ארוכות.
מאחר ואמירת ה'יזכור' חשובה כל כך, יש רבים שבאים רק ל'יזכור', ולכן קובעים מראש שעה מוסכמת, ומפרסמים בקרב יהודי המקום שבשעה כך וכך יגידו 'יזכור' בבית הכנסת.
מאחר והגענו ל'יזכור' והשעה היעודה עדיין לא הגיעה, עשינו הפסקה. ישבתי בחוץ ואמרתי תהילים, ופתאום מגיע מישהו, ומושיט לי פתק עם שמות ולצדו גם סכום כסף מכובד מאוד, ביחס ליכולות של האוקראינים באותן שנים: "כבוד הרב", הוא אומר לי באוקראינית, "אני מבקש שתגיד 'יזכור' על השם שרשום כאן".
אמרתי לו: "למה שאני אגיד 'יזכור'? בוא תיכנס אתה לבית הכנסת, ותגיד 'יזכור' יחד עם כולם. יש לנו את הנוסח כולו כתוב באוקראינית, זה לא ארוך"…
הוא צחק ואמר לי: "לא לא… אני לא יהודי. אני לא יכול לומר 'יזכור' בבית הכנסת, זה יהיה מצחיק!".
עכשיו הוא כבר ממש תפס את תשומת הלב שלי… "אתה לא יהודי? אז על מי אתה רוצה שאני אגיד 'יזכור', מה הסיפור?".
אמר לי הגוי שהיה לו שכן יהודי, הוא היה מבוגר, והשכנים היו עוזרים לו מדי פעם: "הוא היה אדם מאוד נחמד, אז הייתי נכנס אליו לפעמים, לשתות קצת וודקה ביחד, לשוחח איתו וגם לעזור לו פה ושם.
"מדי פעם הוא היה מבקש ממני טובה. 'בבית הכנסת אומרים 'יזכור', אני אתן לך פתק עם שמות ההורים שלי וגם סכום כסף, אתה תלך לבית הכנסת, תתרום את הכסף ותבקש מהרב שם שיגיד 'יזכור' על ההורים שלי'.
"הייתי עושה לו את הטובה הזאת. עכשיו הוא נפטר, לא השאיר ילדים המסכן, ואני יודע שאם היו לו ילדים הם היו אומרים 'יזכור' על הנשמה שלו, לכן, בגלל שהוא היה כזה שכן טוב, החלטתי שאני אדאג לו כאילו הייתי בנו. רשמתי את השם שלו ואת השם של אבא שלו, ואני רוצה שתגיד עליו 'יזכור'…".
דווקא אמירת 'יזכור'
בתקופה הראשונה, היה לי קצת קשה לעכל את הדביקות הספציפית במנהג הזה. אני מנסה ללמד אותם לומר 'קריאת שמע', מינימום של שמירת שבת, אני מנסה להקנות להם את הבסיסי הכי יסודי של היהדות, ומרגיש שאני מטפס על קירות, והם, מכל מצוות התורה ומכל מנהגי היהדות, מחזיקים דווקא ב'יזכור' בחוזקה? למה? אני מבין שזה חשוב, וזה עניין של זיכרון הנפטרים, אבל הם לא מדליקים נרות נשמה, לא אומרים קדיש, כלום כלום. רק 'יזכור'.
אחרי שחשבתי על זה קצת, הבנתי שכנראה יהודי אוקראינה, לפני העידן הקומוניסטי, גם עשו עסק מיוחד מ'יזכור' יותר ממקומות אחרים, ולכן זה חדר כל כך עמוק ועבר לילדים שלהם בירושה, מספר דורות קדימה. המנהג הזה שרד את הרדיפה הקומוניסטית, וגם אנשים שכבר אין להם שום קשר ליהדות, מחזיקים במנהג הזה בחוזקה.
כשהגעתי לעשות את הימים הנוראים בעיר טרנופול, ראיתי שבראש השנה לא באו רבים לבית הכנסת. אמרו לי שהקהל הגדול יבוא רק ביום כיפור, לתפילת 'יזכור' מיד לאחר מכן הם מתפזרים שוב, עד ל'יזכור' הבא…
היו שם יהודים שכן באו לבית הכנסת ל'כל נדרי', נשארו להתפלל, היו גם כמה כאלו שהיו ברמה יותר מתקדמת וממש ידעו הלכות בסיסיות כולל שמירת שבת וכדו'.
רוב אלו שבאו להתפלל היו מבוגרים, כאלו שעוד זכרו את התפילות בימים הנוראים לפני המהפכה הקומוניסטית. אנשים בני 70 או 75, שהיו שומרי תורה ומצוות לפני שבאו הקומוניסטים, ועקרו אותם מהישיבות ומתלמודי התורה.
היה שם אפילו יהודי אחד, כבן שמונים, שהביא אתו את המחזור הישן שלו! מחזור שהחזיק מעמד והיה מוסתר בביתו במשך כל שנות השלטון הקומוניסטי! אני מיניתי אותו להיות ה'בעל מקריא', אני תקעתי בשופר והוא אמר לי 'תקיעה שברים תרועה…', הוא מאוד מאוד התרגש מהתפקיד החשוב.
הוא אפילו זכר שהם נהגו לומר את כל התהילים בלילה, אבל הוא התבלבל בין ראש השנה ליום כיפור ורצה להישאר בבית הכנסת בליל ראש השנה, כדי לומר את כל התהילים, כי הוא זכר שיש בזה ענין גדול. הסברתי לו שבראש השנה אוכלים סעודה, ומי שרוצה אומר אחר כך תהילים ובוודאי שזה מנהג טוב ורבים נוהגים כך, אבל העיקר הוא ביום כיפור, אז יש עניין גדול לומר תהילים ברוב עם אחרי תפילת ערבית.
הם אמרו לי מראש, שרוב יהודי המקום יבואו רק לאמירת 'יזכור' ומיד לאחר מכן יחזרו לבתיהם.
שהיתי שם בעשרת ימי תשובה, ניסיתי לפעול כמה שיכולתי בקרב יהודי המקום, ולפני יום כיפור החלטתי לעשות להם תרגיל…
חשבתי לעצמי שאני צריך לנצל את הטקס הקצר הזה של 'יזכור' ולצקת בתוכו הרבה יותר תוכן, כדי לתפוס אותם ברגעים הללו שהם מקדישים ליהדות, ולהפוך אותם למשמעותיים יותר.
היום הקדוש הגיע, התפילות התנהלו בצורה די שגרתית, התפללתי מכל הלב, אני ניגשתי לעמוד בתפילות, וכמובן ששם אני לא מתפלל בנוסח הקרלינאי שגדלתי עליו. שמה מכניסים בתפילה הרבה מאוד שירים וניגונים, בעיקר ניגונים שהם מכירים, כך אפשר לזמר את 'ונתנה תוקף' במנגינה של 'הבה נגילה' שבאופן מפתיע בעיני רבים מייצגת מוזיקה יהודית אותנטית… ואת 'וכל מאמינים' בניגון אוקראיני עממי, העיקר שיתחברו למעמד.
כשהתקרבה השעה היעודה לאמירת 'יזכור', החל בית הכנסת להתמלא מפה לפה. עוד ועוד יהודים נכנסו, עוד ועוד אנשים מבוגרים וצעירים, ילדים עם הוריהם. נהיה צפוף ואנשים ממשיכים להיכנס.
מלאך משמי מרום
במועד שבו היינו אמורים להתחיל 'יזכור', עליתי לבמה, לבוש בקפטן לבן, כיפה לבנה, מעוטף בטלית, הם הסתכלו עלי כמו על איזה שליח מיוחד שנשלח משמים, בחיים לא ראו אדם שנראה ככה.
קודם כל אמרתי, בוא נרוויח את העיקר. אם יש לנו כאן יהודים שבחיים שלהם לא אמרו קריאת שמע, ועכשיו הם יעשו מה שאני אומר להם, אני דבר ראשון אומר איתם קריאת שמע. עשינו מעמד קבלת עול מלכות שמים, והיו שם יהודים שבפעם הראשונה בחייהם אמרו קריאת שמע.
לאחר מכן אמרתי להם: "אני רואה שהבאתם לכאן את הילדים שלכם… אז אני רוצה לספר לכם סיפור, בשביל הילדים…".
נו… הפעלה לילדים בחינם, מי לא ירצה? כולם השתתקו והקשיבו לי ברוב קשב…
"ילדים יקרים, אולי לא שמעתם על הבעל שם טוב הקדוש, אתם יודעים מי הוא היה? הוא המנהיג הגדול של תנועת החסידות שנוסדה כאן באוקראינה. בעיירה מעז'יבוז' שנמצאת לא רחוק מטרנופול, ממש לא רחוק מכאן, חי רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש. אפשר לספר עליו סיפורים במשך חודשים ואפילו שנים, אבל אנחנו עכשיו אני אספר לכם רק סיפור אחד, שקרה במעז'יבוז' הסמוכה, ביום הכיפורים, בדיוק כמו היום, לפני יותר מ-250 שנה, עם ילד שהיה פחות או יותר בגיל שלכם.
"הילד הזה, גדל בכפר קטן, אבא שלו היה עובד קשה, והוא היה משתדל לעזור להורים, פעם עזר לאמא בבית ופעם עזר לאבא בשדה, בעבודת הכפיים.
"בגלל שלא היה להם כסף לשכור מורה פרטי, ומאחר ובאותה תקופה לא היו בתי ספר מסודרים, הילד לא ידע לקרוא.
"אבא שלו היה מלמד אותו מעט לקרוא, הוא לימד אותו לקרוא את האותיות של היהודים, א', ב', ג', ד', ה', ו' ועוד ועוד אותיות.
"אבל הילד לא ידע לחבר את האותיות, לאבא שלו לא היה זמן ללמד אותו, וגם האבא לא ידע כל כך לקרוא בצורה שוטפת.
"יום אחד אומר האבא לבנו, 'בוא ילדי היקר, אנחנו נוסעים לעיירה מעז'יבוז'… מחר יהיה יום כיפור ואני רוצה שתבוא איתי, לתפילות יום הכיפורים בבית מדרשו של הבעל שם טוב הקדוש, אתה תראה את הצדיק הקדוש הזה, נבקש ממנו שיברך אותך, וגם תראה איך מתפללים ביום כיפור…'.
"ביום כיפור עמד הילד בבית הכנסת, היו שם אנשים רבים… כולם התפללו בהתלהבות גדולה, בכו, התחננו, הורידו דמעות, יצאו בריקוד קטן תוך כדי תפילה, כל אחד והרגש שלו…
"הילד הקטן עמד שם, הסתכל מסביב וקינא מאוד במתפללים. הוא הסתכל במחזור, ולא הצליח לקרוא אפילו לא מילה אחת. כולם מתפללים, ורק הוא עמד והשתעמם. גם הוא רוצה להתפלל לבורא עולם, גם הוא רוצה לדבר עם אבא שבשמים, אבל הוא לא יודע איך!!!
"פתאום מצא הילד סידור רגיל, הוא פתח אותו ובעמוד הראשון מצא את כל האותיות כתובות לפי הסדר. א', ב', ג', וכו'.
"וכך החל הילד לומר את האותיות, אלף! בית! גימל! דלית! הא!… הוא אמר את כל האותיות, ואחר כך אמר אותן שוב, ושוב, והתחיל לצעוק אותן בקול, כמו כל המתפללים האחרים.
"אחרי שסיים, אמר הילד לקדוש ברוך הוא בתפילה אישית, במילים שלו: 'אבי שבשמים, אני לא יודע לקרוא, אני לא יודע להתפלל, אני רק אמרתי את האותיות… אבל אתה, אבי שבשמים, אתה תיקח את האותיות ותצרף אותן, תהפוך אותן למילים, תהפוך אותן לתפילה נרגשת!'.
"אמר הבעל שם טוב הקדוש לתלמידיו, שהתפילה של הילד הזה נשמעה היטב בשמים, היא עשתה רעש גדול, חדרה לפנים מכל המחיצות ועוררה רחמים וחסדים גדולים על עם ישראל".
בכיות נוראות
"אנחנו עומדים כאן, יש כאן יהודים רבים שלא יודעים להתפלל. לא לימדו אתכם מעולם, אתם לא יכולים. אני כן יודע, אותי לימדו, אבל תדעו לכם שעכשיו אני רוצה להיות כמוכם, אני רוצה להתפלל יחד אתכם את אותה התפילה שהתפלל הילד האוקראיני לפני למעלה מ-250 שנה, אני רוצה שגם אנחנו, אני ואתם, נקרע את כל הרקיעים ושתעלה התפילה שלנו לפנים מכל המחיצות.
"ילדים יקרים, אני מבקש מכם, בואו כולנו ביחד נצעק אלף!!! בית!!! גימל!!!! ההורים יכולים להצטרף, כולם ביחד!!! גימל! דלית! הא!…".
בית הכנסת רעש וגעש, כולם ביחד קראו אחרי את האותיות, עוד אות ועוד אות. אני נורא התרגשתי, הקול שלי רעד, דמעות זלגו מעיני, וגם הקהל התחיל לבכות… היו שם בכיות נוראות, שעה ארוכה קראנו את האותיות שוב ושוב, ואז אמרתי: "ריבונו של עולם, אנחנו עומדים כאן מאות יהודים שלא לימדו אותם לקרוא, מאות יהודים שלא לימדו אותם להתפלל, לא לימדו אותם לשמור שבת, לא לימדו אותם לצום ביום כיפור, אבל לימדו אותם לבוא ל'יזכור', ועכשיו אנחנו אומרים את האותיות, אנחנו לא יודעים להתפלל, אתה ריבונו של עולם, אתה תיקח את האותיות הללו, תצרף אותן למילים ומשפטים של שבח ותהילה, תצטרף אותן לתחינות ובקשות… ותחיש ישועה לעמך ישראל!!".
עברו מאז קרוב ל-30 שנה, אבל תפילת ה'יזכור' הזאת עדיין צרובה בזיכרון שלי, כאילו היתה רק אתמול. אין לי ספק שהיא עשתה רעש גדול בשמים, מי יודע כמה מאותם יהודים שהשתתפו בה, הרגישו בעקבותיה קשר ליהדות, ואולי בהמשך נקטו בצעדים נוספים כדי להתחזק בלימוד התורה ובשמירת המצוות.