הרב יאיר ויינשטוק
אספר סיפור מרעיש שהתרחש עם אחי הר"ר משה פנחס ז"ל במלחמת יום כיפור. בעודנו שוהה בבית הכנסת בבני ברק (אחי ז"ל היה בתוך השנה ראשונה שלו והיה גר סמוך לבית חמיו הר"ר נחום שוורץ ז"ל) בתפילת יום כיפור (תשל"ד) באו לקרוא לו ואמרו לו שהוא צריך להתייצב תיכף ומיד כדי לנסוע לחזית. אולם הוא לא רצה בשום אופן לעשות כל פעולה שהיא ביום כיפור ונשאר בבית הכנסת עד לאחר תפילת מעריב במוצאי היום הקדוש.
ולמען הדור הצעיר אשר לא ידע את מאורעות הימים ההם אתאר את אשר קרה באותו יום: זה היה בצהרי יום הכיפורים תשל"ד. לפני יובל שנים בדיוק, אבא זצ"ל ששימש כידוע ושליח ציבור בבית מדרשנו "בית דוד" לעלוב, ברחוב בהר"ן במאה שערים, סיים את תפילת מוסף והגיע למילים "המברך את עמו ישראל בשלום".
השעה: חמש דקות לשתיים.
בדרך כלל בשתיים הסתיימה תפילת מוסף. הנה, בעוד שניות אחדות הוא יתחיל קדיש במארש השמח של לעלוב ל"קדיש תתקבל" בימים נוראים.
הציבור כבר דרוך. כולם עומדים לפצוח בשירה. ולפתע. קול זר ומוזר, צורם ומפחיד, לגמרי לא לעניין, נישא בחלל האוויר. צפירת אזעקה ! – – – ריבונו של עולם. מה לצפירה עולה ויורדת בצהרי יום כיפור? הקול הנורא הזה מטיל אימה ופחד על כולם.
ברגע הראשון כולם היו בטוחים שקרתה טעות והצופרים האדירים הללו שפלשו לקדושתו של היום היחיד בשנה בו כל הארץ מושבתת כליל, הופעלו על פי תקלה.
ברגע הבא הקהל מתעשת, שרים את המנגינה המבשרת על סיום התפילה ומבטאת ביטחון שהתפילה התקבלה, אבא חוזר למקומו ומיד הכל מנסים לברר מה קרה, מדוע נשמעו האזעקות בעיצומו של יום כיפור.
ככל שעוברות הדקות מתברר שזו לא טעות. בחור שיצא לרחוב לברר מגיע חזרה ומספר כי מישהו אמר לו שבמחנה הצבאי שנלר ברחוב מלכי ישראל, ישנה תנועה ערה. ישנו גיוס כללי ורכבים צבאיים נוסעים כאילו זה יום חול. המשך התפילות עמד כבר בצילה של דאגה מקננת בלב.
במוצאי יום כיפור הולכים הביתה ושומעים את ראשי המדינה מכריזים בקול שמנסה לשדר עוצמה אבל אוזן חדה קלטה את ההיסטריה הקלה, את הדאגה העמוקה. בלילה השינה מוטרדת. האם חיינו בטוחים או חלילה…
כך נזרק עם ישראל בכל הארץ למלחמת פתע. ברגע אחד.
ונחזור לסיפור של אחי. אבי מורי זצ"ל ואני שאבלח"א חזרנו כאמור מבית המדרש בית דוד בבהר"ן במוצאי היום הקדוש כשהכל כבר מודאגים ומבוהלים מהמלחמה שפרצה בעיצומו של היום הקדוש, אך נכנסנו הביתה ומיד צלצל הטלפון ואחי ר' משה פנחס היה על הקו ואמר לאבי שהוא צריך ללכת לחזית ואינו יודע מה לעשות, כי אינו רוצה ללכת בשום פנים ואופן בלי לקבל את ברכת הרבי הברכת משה זיע"א.
אבי אמר לו: אל תתפעל מאף אחד, תלך לרחוב רבי עקיבא 65, תעלה לקומה השלישית לביתו של הרבי, תדפוק על הדלת ותבקש ברכה מהרבי, ותאמר לו שאינך הולך לשום מקום בלי לקבל את ברכתו.
אחי לא איחר לעשות ככל אשר אמר לו אבי, ואמנם הרבי זיע"א קיבלו במאור פנים ובחיבה יתרה ולא רק שברכו שישוב לחיים ולשלום מן המלחמה, אלא נתן לו מטבע לשמירה ואמר לו שידביק דבק על המטבע ויקשור אותו ב'בענדל' (שרוך) ואת הבענדל יכרוך סביב צווארו ואמר לו "היזהר והישמר שלא תוריד המטבע ממך לא ביום ולא בלילה עד שתחזור לשלום הביתה בסוף המלחמה".
עוד באותו לילה נשלח לתוך עומק מדבר סיני שהיה נתון להתקפות הצבא המצרי ונכנס ממש לתוך לוע הארי והיה נתון להפגזות קשות יחד עם חבריו, וראה זה פלא: כעין יד נעלמה סוככה עליו לאורך כל המלחמה באופן בלתי מוסבר.
הוא סיפר לאבי לאחר מכן כהאי לישנא: הכדורים והפגזים של המצרים שרקו סביבי כל העת, החברים שלי מימין ומשמאל נפגעו ונפצעו מי פחות ומי יותר, והרבה מהם נהרגו בהפגזות הקשות. פעם אחת פגע פגז בכלי הרכב שבו ישבתי פגיעה ישירה, כולם נפגעו סביב, כמה נהרגו והשאר נפצעו קשה וקל, היחידי שלא נשרט אפילו שריטה קטנה הייתי אני ואין לי ספק שהיה זה בזכות הברכה של הרבי והמטבע לשמירה שנתן לי.
ואף הוסיף ואמר לו ביטוי מחריד "ביום שמחת תורה בשעה שאתם רקדתם עם התורה אנחנו רקדנו עם מלאך המוות. (ולאחר 50 שנה הביטוי הזה קיבל משמעות חדשה ונוראה ביום שמחת תורה תשפ"ד) זה היה היום הקשה ביותר במלחמה כאשר לרגע המצרים לא הפסיקו להפציץ אותנו ובאותו יום נהרגו הרבה נפשות מישראל וכמה פעמים הייתי בטוח שלא אצא מכאן בחיים".
אולם ברחמי שמים יצא בשלום מבין שיני אריות, ולאחר ששב לשלום לביתו נסע מיד אל הרבי זיע"א שקבלו בשמחה רבה והאציל לו שוב את ברכותיו הקדושות שאמנם עשו פרי הן בגשמיות והן ברוחניות.
('אהל מועד' לעלוב, בראשית תשפ"ד)