"כי תעשה הטוב והישר בעיני ד'" (י"ב, כ"ח)
הסיפור הינו אודות הגאון הצדיק רבי אברהם יפה'ן זצ"ל, חתנו וממשיך דרכו של הסבא מנובהרדוק. את הסיפור שמעתי בעצמי מרבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ששמע אותו מבעל המעשה בכבודו ובעצמו. וכך הוא סיפר:
באחרית ימיו, התגורר רבי אברהם יפה'ן בארצות הברית. כאשר נכדתו באה בברית הנישואין, הוזמנו כל גדולי ישראל לשמחת החתונה, וכמובן גם נענו להזמנה. היו שם בוודאי רבי יעקב קמינצקי, רבי משה פיינשטיין, רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ועוד גדולי תורה רבים ממאורי עולם התורה.
מטבע הדברים, חלוקת ה'כיבודים' בחתונה – היתה משימה כלל לא פשוטה: גדולי ישראל רבים כל כך, ושבע ברכות בלבד? זה הלא ממש מעט! אין ספק, שמחשבה רבה הוקדשה לנושא, בכדי שלא לפגוע בכבודו של איש חלילה, ובכדי להעניק לכל אחד את הכבוד הראוי לו.
ובכל זאת, למרבה ההפתעה, באחת הברכות כובד יהודי פשוט, בלתי מוכר, אשר אולי הוגדר כ'רב' על פי אמות המידה שהיו מקובלות באמריקה של אותם הימים, אולם בוודאי לא נמנה על השורה הראשונה של גדולי ישראל שהשתתפו בשמחה… אף אחד לא הכיר את אותו 'רב', שמו לא היה מפורסם, אולם לא היה מקום לטעות: הכבוד ניתן לו, והוא הוזמן לברך את אחת הברכות תחת החופה!
כמובן, איש לא שאל שאלות. כולם הבינו שאם רבי אברהם החליט לכבד את אותו יהודי בברכה – כנראה שחשבונות עמוקים עמדו מאחורי החלטתו זו. ובכל זאת, היה הדבר לפלא בעיני רבים מהנוכחים: הייתכן???
הסוד הנפלא, המענה לפליאתם של משתתפי החתונה –סיפרה הרבנית, בתו של ה'סבא' מנובהרדוק, את המעשה הבא:
שנים רבות לפני פטירתו, הגיע אל רבי אברהם יהודי אשר נמנה על תלמידיו בצעירותו, עוד בטרם הגיע לאמריקה. יהודי זה סיפר, כי עומד הוא לחתן את בתו, וביקש בכל לשון של בקשה כי רבי אברהם יכבד אותו וישתתף בשמחתו.
רבי אברהם ניסה להתחמק. הוא הסביר כי הטילטולים קשים עליו בשל גילו המבוגר, וכי זמנו יקר ביותר. אולם אותו יהודי, לא הרפה: הוא הפציר והתחנן, ביקש שוב ושוב, ואף הבהיר כי מבלעדי השתתפותו של רבי אברהם – שמחתו לא תהיה שמחה. כך, בסופו של דבר, נתן רבי אברהם את הסכמתו להשתתף בשמחה, והיהודי השאיר הזמנה בה נקוב התאריך ומקום האירוע – והלך.
רבי אברהם היה משוכנע, כי היהודי ידאג לו להסעה לשמחה. אולם יום החתונה התקרב ובא, והיהודי? נעלם… אין קול ואין עונה… ובכן, מה עושים? לרבי אברהם לא היה כל ספק: הוא הלא אמר שישתתף בשמחה, ועליו לשמור על מוצא פיו! כך, ביום המיועד הוא הודיע לרבנית כי עליהם לצאת לנסיעה, וכשעתיים לפני השעה היעודה – יצאו הוא והרבנית לדרכם אל מקום האירוע.
לא קלה היתה הדרך. מדובר היה בנסיעה בת שעה ויותר ברכבת – הגדושה בשעות אלו בארחי פרחי, אינשי דלא מעלי, ולאחר מכן – עוד נסיעה של כמחצית השעה במונית. אולם רבי אברהם לא נרתע… הוא אמנם לא הבטיח מפורשות, אבל אמירה – כמוה כהבטחה מכללא… וכך, בשעה היעודה – התייצבו הרב והרבנית בפתחו של האולם.
בעל השמחה, קידם את פניו של רבי אברהם בשמחה רבה, הוא חזר שוב ושוב כי נוכחותו היא זו שמעניקה לו את השמחה השלימה ביום הגדול, אולם בכך הסתכמה הכרת תודתו… לא זו בלבד שהוא לא טרח להתנצל על שלא דאג לרבו לתחבורה הולמת, לא זו בלבד שהוא לא הציע הסעה בדרך חזור, אלא שהוא אף הגדיל לעשות: אפילו בברכה תחת החופה הוא לא כיבד את רבו הגדול!!!
הרבנית, כמובן, נפגעה עד עמקי נשמתה. הייתכן? אולם רבי אברהם לא אמר מאומה… הוא שמח עם תלמידו, כיבד אותו בנוכחותו, בירך בברכת מזל טוב, וחזר אל ביתו באותה הדרך בה הגיע: נסיעה של מחצית השעה במונית, ולאחר מכן שעה ויותר ברכבת…
דא עקא, שרבי אברהם היה מוטרד ממשהו אחר… הוא הרגיש, בדקות נפשו, כי במקום כלשהו בעומק הלב, יש לו קפידא על אותו יהודי… הוא לא כעס, הוא לא נפגע, אבל משהו שבמשהו, בכל זאת כנראה נגע בו… ובכן, מה עושים? כיצד ממגרים מן הלב את אותו שמץ של קפידא? כיצד מוודאים כי הלב יישאר צח ונקי, מבלי לתת בו מדרס רגל אפילו לנימה דקה מן הדקה של 'עלבון' או 'כעס'?
לרבי אברהם היה פתרון: הוא החליט לכבד את אותו יהודי בברכה תחת החופה, בשמחת נישואיה של נכדתו!!! כן… יהודי זה, הינו אותו 'רב' נעלם, אשר כובד בברכה בחתונתה של הנכדה… נורא נוראות!!!
כשהיו מגיעים אל ה'סטייפלער'
כשהיו מגיעים אל ה'סטייפלער' ומתייעצים איתו אודות הנקודות בהן יש להתמקד בבירורים לקראת שידוכים, הוא היה עומד על שלשה נושאים מרכזיים: ראשית – האם הבחור ירא שמים. שנית – האם יש לו שכל ישר. ואילו הנקודה השלישית – האם יש לו מידות טובות.
בכל הנוגע לשני הנושאים הראשונים, הרי שאין כל קושי לברר אודותיהם. את יראת השמים של הבחור ניתן לבחון על פי תפילותיו, על פי דקדוק המצוות שלו, וכן הלאה. גם אודות השכל הישר שלו ניתן לברר בקלות אצל אנשים שלמדו איתו.
אולם בנוגע לנושא השלישי, הרי שהבירור מורכב יותר, משום שעל מידותיו הטובות של בחור – קשה לעמוד בבית המדרש… לשם כך יש לבחון את התנהגותו בחדרי חדרים: בבית, עם חברי החדר, וכן הלאה, והפרטים הללו – פחות גלויים לעין…
כשהיו מספרים ל'סטייפלער' על בחור שהוא בעל מידות טובות, הוא היה שואל: "מה הכוונה 'מידות טובות'? האם בכך שהוא הסתדר עם הסטנדר – יש כדי להעיד על המידות הטובות שלו? האם הסטנדר פעם ביקש ממנו להוריד את הזבל או לעזור בבית? האם הוא מצא את הסטנדר ביום מן הימים במצב רוח מדוכדך? האם הוא פעם היה צריך לומר לסטנדר מילה טובה? לחיות עם הסטנדר – זו לא בעיה! מידות טובות נבחנות ביחס לאנשים – ולא ביחס לסטנדרים!".
ובכן, זוהי דוגמה של 'יעד' אליו אמור להביא אותנו לימוד המוסר. 'אדם מוסרי' – הינו אדם שבכל מקום אליו הוא הולך, ובכל סיטואציה בה הוא נמצא – נוהג כאדם מוסרי.
מספרים על ר' איצל'ה בלאזר מפטרבורג זצ"ל, מחבר ספר 'פרי יצחק' ומגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שכאשר היה מדבר עם אדם כלשהו, ולו יהא זה האדם הפשוט שבפשוטים, היה מקפיד לבקש ממנו בסיומה של השיחה סליחה ומחילה אם חלילה פגע בו… אולי הלה ציפה ליותר תשומת לב? אולי ציפה למילים מכובדות יותר? ר' איצל'ה הבין, שכאשר באים במגע עם הבריות – ניתן חלילה לפגוע במישהו, ומשום כך, היה מקפיד לבקש סליחה אם חלילה נכשל בשגגה…
כמובן, זו אינה דרגה שמתאימה בעבורנו. אם מישהו מאיתנו יבקש סליחה מחבירו בכל פעם שישוחח איתו, הוא עלול להיתפס כתימהוני. אולם הרעיון ברור: התכלית שלנו הינה להיות אנשים מוסריים, והמשמעות היא: אנשים שנוהגים כפי שהקדוש ברוך הוא מצפה מהם שינהגו!
אדם מוסרי, יתייחס אל כל אדם באשר הוא, כאילו הינו נעלה ונכבד ממנו. אל העבירות שלו עצמו – הוא יתייחס כאילו הן העבירות הגדולות ביותר, ואילו אל המעלות של הזולת – כאילו הן המעלות הנעלות ביותר. הוא יהיה עניו ושפל ברך, וממילא – יתייחס לכל אדם בכבוד, בהערכה, ומתוך זהירות מופלגת בכבודו.
(מתוך הספר 'נפשי חמדה' קטעים נבחרים מתוך ועדים שנמסרו)