התהלך לפני והיה תמים יז א
המילה 'צ'רנוביל' מוכרת לציבור הרחב בהקשר לאסון הנורא שארע כאשר הכור האטומי שבאותה עיר התבקע וגרם להרס רב, למותם של אלפי אנשים ולמחלות נוראות. אבל בציבור החרדים לדבר ה', כאשר מזכירים את המילה 'צ'רנוביל', או בהיגוי היהודי, 'טשערנוביל', הדבר מעלה אסוציאציות אחרות לחלוטין. בעיר זו חי ופעל צדיק קדוש וטהור, רבי נחום זיע"א. בעל 'מאור עיניים'. כל ימיו עסק בעבודת ה', בתורה, ביראה ובגמילות חסדים. אך בעיקר מסר נפשו על מצות פדיון שבועיים.
באותם ימים היתה מצוה זו, למרבה הצער, שכיחה מאד. הפריצים השליטים המקומיים, ראשי הערים והכפרים, היו עושים ככל העולה על רוחם. אין דין ואין דיין. בפרט סבלו מנחת זורעם אחינו בית ישראל. המוכסן היהודי היה חייב לפריץ סכום כסף עבור השכירות השנתית. אבל, היבול היה דל, ההכנסות מועטות, ולא השיגה יד היהודי לשלם.
הפריץ לא חשב הרבה. נטל את היהודי המסכן ואת בני משפחתו, והשליכם אל בור הכלא. ולא היה זה כלא 'חרמון' או 'צלמון' סוג מלון בו אתה מקבל את כל צרכיך חינם אין כסף על חשבון המדינה. היה זה בור טחוב, ללא אור וללא אויר. כל יום או יומיים היו זורקים למשפחה האומללה כיכר לחם וחמת מים, וזהו.
כך גם על כל עלילה קטנה, בדרך כלל כתוצאה מהלשנה נקמנית ושקרית, היה השלטון המקומי אוסר את היהודי הנאשם ללא חקירה ודרישה, ומטיל אותו לאיזשהו מרתף מצחין למשך תקופה ארוכה.
רבי נחום היה מכתת רגליו בגשם ובשלג מעיר לעיר, מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, אוסף כסף מיהודים טובים, רחמנים בני רחמנים, ופודה את השבויים הנמקים בבור כלאם. לפעמים היה כסף זה דמי 'לא יחרץ' לשלטונות. לעיתים 'כופר נפש', לפעמים פרעון חובות, ולפעמים סתם מתת שוחד לפקיד פלוני או אלמוני כדי להסדיר את העניינים.
כך נהג במשך שנים ארוכות. יום אחד, כאשר הגיע במסע התרמותיו למען פדיון שבויים לעיר ז'יטומיר, עיר ואם בישראל, טפלו עליו עלילה שפלה, והוא הושלך אחר כבוד לבית הכלא. לא היתה זו חוויה נעימה במיוחד. הוא נאלץ לשבת באותו בור טחוב בצוותא חדא עם אינשי דלא מעלי, רוצחים, שודדים, נרקומנים ושיכורים. בנוסף על הסבל הפיזי מהשהייה בבור הכלא ללא תנאי מחיה מינימליים, מיררה אותה חבורת רשע את חייו. סבלו היה איום ונורא.
בסתר לבו שאל, אמנם, נסתרים דרכי ה' ואין לנו השגה בהם, אבל בכל זאת חפץ אני להבין, הלא כל ימי עמלתי על פדיון שבויים, האם זה חלקי מכל עמלי? "דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו" [בבא קמא נ א]? אני, שמסרתי נפשי להוציא יהודים מבור הכלא, אושלך אליו בעצמי?! מחשבות אלו טרדו את מנוחתו יותר מהסבל הפיזי, ולא נתנו לו מנוח.
לאחר שתדלנות מרובה, הצליח רבה של העיר, רבי זאב, בעל 'אור המאיר', להשיג רשיון ביקור אצל הרבי. כשנכנס, שטח לפניו הרבי את תמיהתו. אמר לו הרב, מבין אני את המתרחש בלבך. אבל אנסה להסביר לך עד כמה שידי מגעת, את הנהגתו של הקב"ה. מדוע זימן לך את הסיטואציה הלא סימפטית הזו, וזה בלשון המעטה.
יודע אני אמר הרב, לאסוף כסף, להתרים אנשים לצרכי מצוה, זו המלאכה הקשה ביותר שישנה. פעמים רבות היא מבזה ומבוזה, לא נעימה בעליל. רווית אכזבות וכשלונות.
אספר מקרה שקרה לי. לא מכבר נכנסתי ליהודי שרגיל לתרום למוסדות 'קרן אורה' בכרמיאל מידי שנה. כשנכנסתי והתכבדתי לשבת, שטחתי לפני היהודי את צרכי המוסדות, הגידול במספר התלמידים, ההוצאות המרובות וכו' וכו'.
כשסיימתי את דרשתי הנרגשת והנמלצת אמר היהודי, סליחה הרב מרגלית, אבל בדיוק לפני זמן קצר נכנס אדם ושכנע אותי לתרום עבור מטרה חשובה. את כל הכסף שאני רגיל לתרום כבר נתתי לו. הכנס בבקשה עוד חצי שנה ונראה מה אפשר לעשות… כמה מביך, אילו בזיונות. זו עבודה מפרכת, גם פיזית, אבל בעיקר נפשית.
המשיך ואמר רבה של ז'יטומיר לרבי נחום, אתה עוסק כבר שנים רבות במסירות רבה במצות פדיון שבועיים. אין זו מלאכה כלל ועיקר. ומלבד הקושי בהתרמת ישראל עם קדושים, צריך אתה אחר כך להתמודד מול אותם גויים רשעים, קהי רגש וחסרי חמלה.
התחלת במלאכת הקודש כאשר היית צעיר לימים. מלא מרץ ורצון. היום הכוחות כבר לא כבעבר. ודאי כבר התעיפת והותשת. אולי עלו בך באיזשהו זמן אי אלו מחשבות, זה כבר לא בשבילי. אניח את העיסוק הזה לצעירים ונמרצים ממני.
הקב"ה רצה שתראה עד כמה חשובה, חיונית והכרחית המצוה בה אתה עוסק. אמנם, תמיד דמיינת את הסבל שעוברים אותם יהודים היושבים בבורות הכלא. אבל אין דומה דמיון לתחושה במציאות. עד שלא חווים את החוויה הנוראה בפועל, לא ניתן להבין עד כמה היא קשה ואיומה. היות ועלו בך משחבות כאלו, בא הקב"ה לטובתך ולטובת נשמתך, והטעימך את טעם הישיבה בבית הסוהר. כך תחוש על בשרך עד כמה הדבר נורא, ותבין ביתר שאת עד כמה חשוב לפעול לפדיון היהודים המצויים בצרה זו.
האדם יכול לדבר רק כאשר הקב"ה פותח שפתיו
אספר סיפור אישי. פעם נעזרתי במעשה זה בעקבות מקרה שארע לי. אודה ואתוודה, איני זוכה להתפלל את כל התפילה בכוונה ראויה. זו עבודה קשה על מאד. מה שכן, לקחתי על עצמי לכוון לפחות בפסוק שלפני תפילת שמונה עשרה, "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" [תהילים נא יז]. למדתי היטב את כוונות הפסוק הזה ובאוריו. ישנו פרוש של רש"י ופרוש של רבנו יונה.
ומדוע בחרתי דווקא בפסוק זה, משום שהוא הפתיחה. וכידוע, הכל הולך אחר ההתחלה. "טוב אחרית דבר – מראשיתו". הדבר יכול להיות מושלם רק כאשר הראשית טובה.
כאשר פוקחים את העיניים בבוקר, יש להתחיל מיד בדברי קדושה. לא לרוץ חלילה לשמוע מה קרה בעולם בשעות הבודדות בהן נעדרתי… אלא לפתוח באמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". נטילת ידים, הכנות לתפילה. כך מתחילים את היום בקדושה ובטהרה, וזו פתיחה נפלאה ליום נפלא. גם אם בסופו של דבר לא עמדת בנסיון, לא יכולת להתאפק, והצצת בעיתון כדי להפיג את המתח שעבר עליך כל הלילה בגלל השאלה שניקרה במוחך ולא נתנה לך מנוח, מה אמר מזכיר המדינה לנשיא ונצואלה… אבל, לפחות פתחת את היום בדברים של קדושה.
ובכן, לקחתי על עצמי לכוון באמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". והאמת אפילו לכוון בפסוק אחד באופן קבוע, אין זה מהדברים הקלים. על כל פנים, במשך שנים רבות השתדלתי. עשיתי כל מאמץ לשמור על הקבלה, לכוון בפסוק שלפני תפילת העמידה.
והנה, יום בהיר אחד, לפני כשבע-שמונים שנים נפגע אצלי 'העצב השביעי'. עצב זה מתחזק את הפה בצורתו הראויה. כאשר העצב נפגע, הוא נעשה רפוי והפה מתעקם. סוג של שיתוק מקומי רחמנא ליצלן. כך קרה שבאותו בוקר אני קם, מנסה לסגור את הפה – ולא מצליח. היבטתי בראי וחשכו עיני. הפה לא מאוזן, נוטה לצד אחד, ה' ישמנו. וכשהפה עקום, קשה עד בלתי אפשרי לדבר. ולא עוד, אלא שבאותו יום נועדה לי הרצאה במלון כינר…
הלכתי לרופא, הוא הביט בפני ואמר, כן כן, העצב השביעי הכושל הלזה מעורר עצב רב… בשבת באתי לבית הכנסת, וממש לא הצלחתי לדבר. נאלצתי לישר את השפה באופן ידני כדי שאוכל להוציא כמה מילים מפי.
שאלתי את עצמי, מה זאת עשה אלוקים לי. מה באים לרמז לי משמים ואז נזכרתי בסיפור אודות רבי נחום. לקחת על עצמך דבר מבורך וראוי, לכוון ב"ה' שפתי תפתח". ה' רוצה לחזק אותך בקבלה זו.
כידוע לעיתים, מרוב כוונות עליונות, לא מתכוונים לפשוטו של מקרא כפי שכותב המשנה ברורה [סימן צ"ח סק"א] "ואל יכוון האדם בשמות ויחודים, רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב, אם לא מי שהוא בא בסוד ה' ויודע לכוון ביה בלבא ורעותא ודחילו, דאי לאו הכי חס ושלום מקלקל בזה הרבה וכו'.
אמרתי לעצמי, ה' נותן לך 'דוגמית' כדי שתכוון היטב. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אנו מבקשים מהקב"ה, אנא פתח את שפתי כדי שאוכל להגיד תהילתך. והנה, תמיד היתה לך תחושה שזה 'פשיטא'. אין לך דבר פשוט מכך. השפתים נפתחות ונסגרות אוטומטית, ואפשר לומר מה שרוצים. ה' לוקח לך את פעולת העצב השביעי, ואז אתה מגלה שבאמת ה' הוא שפותח את שפתיך כדי שתוכל לומר משהו… עכשיו תוכל לומר את הפסוק בכוונה עצומה. כך זיכני ה' לקבל הבנה עמוקה ופנימית יותר.
ההסתכלות צריכה להיות תמיד חיובית. הרי אין מי שרוצה את טובתך יותר מה'. "כל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד". הקב"ה רוצה לשדרג את עבודת ה' של ישראל. לכן לעיתים גורם להם סבל, כדי שיחושו את הענין על עצמם כך ישדרגו את מעשיהם הטובים, ויעשו אותם ביתר רצון וביתר הבנה.
כך גם לגבי הצדקה. מאז שהתחלתי לאסוף בעצמי כספים לצורך המוסדות, השתנה יחסי ל'שנוררים' המתדפקים על דלתי. המחשבה העולה בי היא, הרי זה שעומד בפתח יכול להיות אני עצמי. ולא רק יכול להיות. אני אכן עומד בדיוק באותה סיטואציה מזמן לזמן. אם הייתי עומד בדלת, ובעל הבית היה מחמיץ לי פנים, מסנן מבין שיניו "אין לי זמן בשבילך עכשיו", איזו תחושה נוראה היתה זו. כאשר אתה עומד בעצמך באותו מצב, מבין אתה היטב לרוחו ונפשו של האחר העושה את אותה פעולה.
העולה מהדברים מה שעובר על האדם לא בא במקרה. הכל מכוון מלמעלה. אם קורים לאדם דברים לא נעימים, צריך 'לעשות חושבים' מדוע ולמה ארעו הדברים, ולנתב הכל לעבודתו יתברך.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')