מספר יהודי מחיפה: נסעתי לארצות הברית כדי לאסוף כסף למוסדות תורה, והנה אני פוגש עשיר גדול שמוכן לתת לי סכום משמעותי, שממש יוריד עול כבד מעל כתפי המוסד למשך תקופה, אבל – "זה בתנאי שאתה משיג לי את החברותא שאתו למדתי בארץ ישראל כשהייתי בחור, כדי שאעשה אתו הסכם יששכר וזבולון".
הבקשה נראתה לי קלה ליישום, במיוחד לאור הסכום הנכבד שהעשיר תרם, והסכמתי לתנאי. הוא נתן את הכסף והדגיש שוב ושוב: "זה ממש חשוב לי, ואני רוצה שתסדר את זה בהקדם. בוער לי להיות הזבולון שלו".
המגבית הצליחה בסייעתא דשמיא, וכשהגעתי הביתה שכחתי לגמרי מהתנאי. שבועיים אחרי שנחתי בארץ אני מקבל טלפון מהתורם: "מה עם זה?" התנצלתי אלף התנצלויות והלכתי לחפש קצה חוט. איפה גר היהודי הזה, שהעשיר כל כך משתוקק לתמוך בו.
התברר שהוא גר בעיר בדרום הארץ. התקשרתי לידיד שגר שם, וזה אמר: "איני מכיר אותו". רגע לפני שאני מסיים את השיחה הוא אומר לי: "חכה, יש כאן איזה יהודי, אולי הוא מכיר". הוא פונה אליו ואומר לו: "אולי אתה מכיר את פלוני?"
"בטח שאני מכיר אותו", עונה הלה, "במה העניין?"
"אני מדבר עכשיו עם מישהו שיש לו שליחות מאיזה עשיר באמריקה, שרוצה לעשות אתו הסכם יששכר וזבולון".
"מה???" היהודי הזה החליף גוונים. "אתה יודע לאן אני הולך עכשיו? לאותו פלוני תלמיד חכם, היה עד היום הסכם יששכר וזבולון עם עשיר אחד, והעשיר הזה הודיע לי שהוא מפסיק את התמיכה כי הוא כבר לא יכול לעמוד בזה. דחיתי את ההודעה כי לא רציתי לצער את אותו תלמיד חכם, שבאמת יושב ולומד יומם ולילה. ממש לא היה לי מושג איך אני אומר לו את זה, אבל היום ידעתי שאני כבר חייב להעביר את המסר. ועכשיו אני בדרך אליו!!!"
בו במקום התקשרתי לעשיר מאמריקה והודעתי לו בשמחה גדולה שמצאתי את החברותא שלו. בוא תשמע מה קורה פה – אמרתי לו, והעליתי לשיחת ועידה את היהודי מהדרום, וזה סיפר לו דברים כהווייתם.
העשיר התרגש עד מאוד. "כמה פלוני היה מקבל בכל חודש מהזבולון שהיה לו?" הוא שאל.
"חמשת אלפים שקל".
"מהיום הוא יקבל שמונת אלפים שקל בחודש, וכבר עכשיו תן לי פרטי חשבון, שאכניס לו קודם כל ארבעת אלפים. וחוץ מזה תגיד לו שלא יתבייש, וכשיש צורך מיוחד בבית שיבקש, כי אני רוצה באמת לתת לו, שיוכל לשקוד על התורה ועל העבודה בלי הפרעה".
תראו איך הקב"ה חסך לתלמיד חכם עגמת נפש, ואיך שהתומכים התחלפו באופן כל כך מדויק. ברוך הנותן לחם לכל חי.
(גיליון 'השגחה פרטית')