סיפר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ראש ביהמ"ד יחווה דעת וחבר מועצת חכמי התורה:
"לפני כעשרים שנה חי יהודי נדיב בארצות הברית ושמו ר' אדי (עזרא) מצרי ע"ה. הוא נפטר לא מכבר, לאחר חג הפסח תש"פ.
בזמנו הוא הביע בפני את רצונו לתרום סכום עתק לבית המדרש 'יחוה דעת' לאחזקת האברכים, אך זאת – בתנאי שאאמו"ר מרן זצוק"ל בכבודו ובעצמו יחתום עמו על הסכם יששכר וזבולון'.
בתחילה סירבתי לבקשה מחמת כבודו של אאמו"ר, לא ידעתי כיצד ניתן לבקש ממנו בקשה שכזו. לאחר זמן, בהזדמנות אחת סיפרתי לו את הדברים, ולהפתעתי הוא הגיב ואמר: "למה לא? הרי אם אחתום עמו, הכסף יהיה שייך לי, ואז כביכול אני הוא זה שתורם לאברכים". הורה לי לומר לאותו נדיב שהוא מסכים לדבר.
מיד יצרתי קשר עם הנדיב, ושאלתי אותו אם התנאי עדיין עומד בתוקפו, ואכן נותר הוא בהבטחתו. חזרתי למרן אאמו"ר, והוא לא השתהה ומיד ישב וכתב בכתב ידו את נוסח ההסכם. העברתי את ההסכם לנדיב, שמצידו שאל לאן להעביר את הכסף.
כשאאמו"ר שמע את השאלה אמר לי: "הרי הוא חתם עמי, לכן שיעביר אלי את הכסף". ואכן הנדיב העביר את הכסף לחשבונו האישי של אאמו"ר.
לאחר מכן קרא לי אאמו"ר ואמר לי: "גם אני רוצה לזכות לתרום כסף לצדקה…" והוציא פנקס צ'קים וכתב לי בכתב ידו את מלא הסכום, ולא השאיר אף פרוטה לעצמו.
בתרומתו זאת, החזיק היהודי את הכולל במשך חמש שנים! וזכה בזכות העצומה להיות שותף בתורתו של מרן אאמו"ר זצוק"ל.
לפני כמה שנים פגשתי בו שוב, והפצרתי בו, שימצא לי את ההסכם ההוא שחתם עם אאמו"ר שנכתב בכתב ידו, אך כמה שחיפש לא עלה בידו…
('מעיין השבוע', שמות תשפ"א; ייש"כ להרב פנחס זרביב שליט"א, מכון 'למעשה')