הרב בנימין בירנצווייג
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"(ויקרא ו, ו)
נסים גדולים אירעו לאבותינו במקדש, וכמובא במשנה באבות (פ"ה מ"ה) "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", ואחד מהם אומרת המשנה "לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה".
אין ספק, נס גדול מאוד! יורדים גשמים עזים, נהרות של מים, והאש של עצי המערכה ממשיכה לבעור כאילו יובש מסביבה?!
אבל ככל שהנס כזה גדול עולה השאלה מאליה: מדוע הקב"ה היה צריך לעשות נס כזה גדול שהוא מחוץ לדרך הטבע, וכי לא יכול היה לעשות נס יותר 'פשוט', נס בדרך הטבע, שלא ירדו גשמים כלל באזור המקדש?
שאלה זו הקשה מרן ר' חיים מוואלוז'ין זצוק"ל בספרו 'רוח חיים'. וביאר, שהדבר בא ללמדנו, כי שום דבר לא יעמוד לאדם בעמלו בתורה, ואף אם יש לו עיכובים מכל סיבה שהיא הם לא אמורים להפריע לו במהלך עבודת הקודש שלו, ומי שבאמת ימסור עצמו ללימוד תורה שום הפרעה לא תעמוד בדרכו, ושום עניין גשמי וטרדות פרנסה לא יפריעו לו, שכך דרכו של העולם שתולים את היעדר לימודם בטרדות העולם והפרנסה. ובזה באה התורה ללמדנו, שזו לא טענה! ומי שבאמת רוצה ללמוד לא יפריעו לו שום טרדות שבעולם.
ואפשר לפי דרכו, שיש כאן עוד נקודה מאירה! אדם שלמד תורה, אש התורה בוערת בו לעולמי עד, ושום דבר לא יכבה אותה, גם אם ח"ו פרש הוא מרוחניות וטבע בעולם הגשמיות, תמיד נשאר בו אש של תורה אש של עצי המערכה. אין לנו להתייאש אף פעם משום יהודי באשר הוא, גם אם ח"ו הוא פרש מן הדרך ונמצא בשאול תחתית, אם למד תורה בעברו, אם רק נדליק לו את הניצוץ של התורה השמורה בקרבו, מיד תבער, כי אש התורה לא נכבית משום ענייני גשם המקיפים אותה!
מסופר על מרנא הגאון רבי חיים מוולאוז'ין זצוק"ל, שבתקופתו רווחה אגדה בין יהודי ליטא בדבר שלשה תלמידים של ישיבת וולאוז'ין. תלמידים אלה התבלטו ביתרונותיהם המיוחדים, האחד היה מיוחס נצר למשפחה שמנתה שבעה דורות רבנים בזה אחר זה, השני היה מוכתר בנימוסים ומחונן במידות טובות להפליא, ואילו השלישי היה חריף ובנוסף לזה שקדן עצום בתורה.
לימים נתפסו שלושת התלמידים הללו לרוח ההשכלה הברלינאית שהשתלטה אז על מחנה ישראל. הם עזבו את הישיבה ויצאו לתרבות רעה. צער רב הצטער עליהם מייסד הישיבה מרנא ר' חיים, הזיל דמעות ומיאנה נפשו להינחם.
והנה באחד הימים נגלה אליו בחלום רבו 'הגאון' רבי אליהו מווילנא זיע"א ואמר לו: "כזאת וכזאת תאכל חרב ההשכלה, זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה, שהרי כל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, גם המידות הטובות אינן משמשות תריס בפני הפורענות שכן מידות טובות אינן מיוחדות לישראל בלבד, רק זכות התורה לבדה תעמוד לו ליהודי שלא תיכרת נפשו מישראל. כל מי שלמד פעם תורה לשמה, כל מי שטעם מתיקותה של התורה, כל מי שספג לתוכו את ריחה של התורה, מובטחני שהתורה תעמוד לו להגן עליו ולהציל את נפשו מרדת שחת. אין התורה מניחה ליהודי לכפור באלוקיו ולהידבק לעם אחר".
עברו שנים רבות, ר' חיים חקר ודרש על גורלם של שלושת תלמידיו, ונודע לו כי התלמיד הראשון היחסן שכח את ייחוסו ותפארת משפחתו והתבולל בעמי הארץ. התלמיד השני שהצטיין בנימוסיו התמסר לחכמת הפילוסופיה ודעתו נתבלבלה עליו, עד שהמיר דתו והיה דורש דרשות של דופי. ואילו השלישי המתמיד לאחר שנכנס לאוניברסיטה בהיותו בעל מוח חריף ושקדן, עשה חיל בלימודים הכלליים, עד שיצא שמו לתהילה וכל המלומדים השכימו לפתחו, לבסוף נתמנה לפרופסור באוניברסיטה המלכותית.
אלא שנכונו לאותו תלמיד קשיים גדולים. היות ומשרה רמה שכזו בדרך כלל לא ניתנה ליהודי, הוא נדרש להמיר את דתו, אך הוא התחמק מדי פעם בפעם. כאשר גבר עליו הלחץ, ביקש אורכה של שלושה ימים, ולאחר מחשבה עמוקה החליט לוותר על הכבוד ונמלט ממקומו על מנת לעלות לארץ ישראל.
בדרכו לארץ ישראל סר לוולאוז'ין להקביל את פני רבו לשעבר ולקבל את ברכתו. ר' חיים עלז מאוד לקראתו וחיבקו בזרועותיו. לאחר שהתלמיד סיפר לרבו על מאורעותיו, שאלו ר' חיים: "בני, מי הצילך מן החטא?", השיב התלמיד: "נזדמן לי לעבור בעיר מגוריי באישון לילה על פני בית יהודי. מן הבית בקע קול לימוד תורה בניגון עצוב, הניגון משך אותי ונצמדתי למקומי והקשבתי, צלילי התוגה שהדהדו באזני נצטיירו בדמיוני כאילו התורה בוכה על שנטשתיה והנני עומד על סף הכחש והבגידה בה, אותה שעה נתעוררו בי הרהורי תשובה, וכך הגעתי עד הלום".
חלומו של הגר"א מווילנא התקיים במלואו! רק התורה מגנה ומצילה מפני ניסיונות היצר והשטן, היא חומה ומגן להזכיר לאדם כל הזמן את רוממות ערכו, המאור שבה מחזירו למוטב גם אם נפל ומעד, תמיד הניצוץ שבה ידליק בו את אור האמת ויחזירהו למוטב.
ה'חפץ חיים' נהג לנדוד ממקום למקום כדי למכור ספריו. פעם אחת נכנס לאכסניה בעיר וילנה, וראה יהודי גבה קומה ומגושם שנראה כבן חמישים נכנס פנימה, מתיישב ליד אחד השולחנות, ומצווה בגסות על המשרתת שתגיש לו מנת פת גדולה, נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. לאחר שהוגש לו כל מבוקשו, הוא אכל ושתה ברעבתנות מבלי לברך תחילה וסוף, והמשיך להתייחס למשרתת בזלזול רב. נדהם ה'חפץ חיים' מהתנהגותו, ורצה לגשת אליו להעיר לו על התנהגותו הגסה והפרועה.
בעל האכסניה הבחין בכוונתו של הרב, והתקרב במהירות לאורחו החשוב כדי למנוע ממנו לעשות כן. הוא ידע כי מדובר בחייל לשעבר בצבאו של הצאר ניקולאי, ואם יוכיחו ה'חפץ חיים' הרי יחרף אותו קשות, ואף ירים ידו עליו להכותו. הוא לחש ל'חפץ חיים' בשקט: "אנא ממך רבי קדוש, הנח לאיש הזה, אין עם מי לדבר!".
ואז הוא ממשיך לספר ל'חפץ חיים' שמדובר ביהודי מסכן גדול, כשאך היה ילד בן שבע חטפו אותו חיילי הצאר מבית הוריו על ילדים אחרים, במסגרת גזירת הקנטוניסטים ולקחו אותו לסיביר, עד גיל 18 גדל בין איכרים רוסיים באזור, ואחר עבד בשירות הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה. האם יכול היה ללמוד משהוא במקומות אלו?! האם פלא הוא שהאיש יצא כה מגושם לאחר ארבעים שנה בהן לא היה בסביבה יהודית, לא למד אות אחת בתורה, ואפילו לא ראה פנים של יהודי אחר?!
האזין ה'חפץ חיים' בקשב רב לדברי בעל האכסניה, הלה סיים את דבריו בנחישות: "מוטב רבי שלא ינסה להתחיל כלל לדבר אתו, זה מסוכן, כבוד הרב יקר מדי עבורנו"!
חייך ה'חפץ חיים' לעבר בעל האכסניה והרגיע אותו, הוא ניגש לשולחנו של אותו יהודי מסכן, בירכו בהתלהבות בברכת 'שלום עליכם', ומיד ניגש לענין: "יהודי יקר, אומר לך את האמת, שמעתי עליך כי כאשר היית ילד קטן נחטפת על ידי חיילי הצאר ונלקחת עם עוד ילדים יהודים לסיביר הרחוקה, שם גדלת בין הגויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת בעל כורחך את הגיהינום בעולם הזה, עברו עליך צרות רבות, רדיפות נוראות ועינויים איומים. הרשעים רצו כל הזמן להעביר אותך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר ושאר נבלות וטרפות, ואף על פי כן דבקת בעמך ונשארת יהודי!".
ה'חפץ חיים' אחז בחום בידו של האיש הנדהם, והמשיך לדבר בהתרגשות רבה: "הייתי מאושר לו היה לי זכויות כמו שלך! הלוואי שאזכה להיות בן העולם הבא כמוך, בעולם האמת יהיה מקומך לבטח בין צדיקי עליון! האם זהו דבר קטן לחיות במסירות נפש כמוך ולסבול ייסורים כאלו למען היהדות ולמען כבוד שמים במשך יותר משלושים שנים ברציפות?! הרי זה ניסיון גדול יותר מניסיונם של חנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש ונותרו בחיים!".
האיש הקשוח והמגושם הזדעזע מהמילים החמות שהרעיף עליו הרב היהודי, מעולם לא דיבר אליו איש כך, דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניו והחלו לזלוג במורד לחייו. כאשר נודע לו כי העומד מולו הוא ה'חפץ חיים' הקדוש, הרב היהודי המפורסם בכל העולם, פרץ בבכי מר והתקשה להירגע. הוא נישק את ה'חפץ חיים', חיבקו ולא רצה להרפות ממנו.
ה'חפץ חיים' הוסיף לדבר אל האיש: "אם אדם כמוך, שזכה להיחשב בין הקדושים שמסרו נפשם על קידוש ה', יקבל על עצמו לחיות מעתה את שארית חייו כיהודי כשר השומר תורה ומצוות כפי כוחו, מובטח לו שהוא יהיה האדם הכי מאושר עלי אדמות!".
האיש התקשה להרפות מה'חפץ חיים', ובקש שידריך אותו כיצד ואיך להתקדם ביהדותו מכאן ואילך. הוא קיבל מה'חפץ חיים' עצה ותושייה, למד מספריו ומפיו עד שנהפך לבעל תשובה אמתי!
גשמים רבים לא יכבו את הניצוץ היהודי 'אש המערכה' שבוערת בכל לב יהודי! רק להצית אותו הוא נדלק בתבערה עצומה ונחשקת!