"הלא אם תטיב שאת" (ד' ז')
בחסדי הקדוש ברוך הוא ורחמיו, מסר לנו את האפשרות לשוב מדרכינו הרעה, ומקבל אותנו באהבה, ומה עוד שבחסדיו ציווה אותנו במצוות עשה לשוב, כדי לתקן נפשותינו שתהיינה נקיות מכל פגם, ומי שמחמיץ הזדמנות זו – הרי הוא פושע ומזיק לעצמו, שכל זמן שלא שב הוא מרוחק מהקדוש ברוך הוא, ומונע מעצמו את האפשרות לקבל חסדי הקדוש ברוך הוא, שמשתוקק שנחזור בתשובה ומצטער כשבניו מתרחקים ממנו.
ומפני גודל מעלתה של התשובה שמתקרב בכך להקב"ה, מעמיד היצר הרע את כל כוחותיו כדי למנוע את האדם מלשוב בתשובה, לפעמים טוען הוא שחטא האדם הרבה, ולא יכולה כבר תשובה להועיל לו, לפעמים יטען שהתשובה קשה מדי ולא יעמוד בכך, ולפעמים מכניס באדם חרדה שחבריו או משפחתו ילעגו עליו, ומצוי שטוען היצה"ר שיש להחוטא עוד זמן מספיק לחזור בתשובה, ובדרך זה מונע לגמרי או עכ"פ מאחר את תשובתו, ובכל יום ויום שעובר הטומאה נדבקת בו יותר, וקשה עליו יותר ויותר לפרוש מהחטא, ולכן צריך מיד להחליט החלטה ברורה באומץ לב, שחוזר הוא בתשובה, ואז ירגיש טעם אחר בחייו, וכל התחלות קשות, אבל כשמתגבר מוצא תכלית ואושר בחייו, ואינו יגע לריק, ולא חי כבהמה, שכל החיים שלה הם רק כדי לאכול וליהנות מחייו, רק כשחוזר בתשובה, מרגיש טעם בחייו ושש ושמח בכך.
לא לחשוב על העבר
החוזרים בתשובה, אף שפשעו הרבה, צריכים לשכוח את כל העבר ולחשוב רק על העתיד, שהעיסוק במחשבה תמידית על העבר שלו, עלול להביאו לידי עצבות ויפריע לו לעתיד, וכשם שאת כל המצוות צריכים לקיים בשמחה, כך גם מצוות התשובה, וענין תיקוני התשובה המובא בספרים, ראוי לעזוב זאת עד שהוא כבר מרגיש עצמו קרוב להקב"ה, אז יכול להתבונן על העבר, ולקבל על עצמו חומרות וגינוני קדושה ומעט סיגופים, אבל זה רק כשהגיע למדרגה שאינו רק חוזר בתשובה אלא 'בעל תשובה', דהיינו שהוא חזק מאד ותקיף בדרכו, והוא בגדר 'בעלים' על תשובתו.
ודע שהיום נתרבו הטומאה והתאווה והכפירה ר"ל, והנסיונות בחיים הם רבים מאוד, שבאים להפריע לאדם להתנהג בדרך התורה בחייו, ולכן מאידך היום מי שעובר בהצלחה את הנסיונות, ורוצה לשוב בתשובה, שכרו רב מאוד יותר מכל התקופות, שהם לא עמדו בניסיונות קשים כמו היום, ולכן לא צריך היום תיקוני תשובה החמורים שתיקנו רבותינו בדורות הקודמים, ואין לנו להחמיר על השבים, שעלולים בזה לנעול דלת מפני השבים, ולכן מקילים אנו היום בזה, אף שאין אנו מבטלים ח"ו דברי רבותינו בזה.
מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל אמר, שבשעה שמפליגים בעומק החטא, חייבים להזכיר יחד עם זאת גם, שהתשובה מועלת אפילו לחטא חמור כעבודה זרה, ואף שישנן עבירות חמורות מאוד שהן כחומה שקשה לפרוץ אותה, אבל אם האדם רוצה באמת לשוב בתשובה בכל ליבו – יצליח לפרוץ את החומה ולבטלה על ידי תשובה.
ועוד אמר אודות מה שמבואר בקדמונים (מגיד מישרים פרשת ויקהל, חובת הלבבות שער הכניעה פ"ז, אורחות צדיקים שער הענוה), שהמדבר לשון הרע מאבד את זכויותיו, ונותנים אותן למי שדיבר עליו, והעוונות של זה שדיבר עליו מעבירים אליו, דזהו דווקא במי שלא עשה תשובה, אבל התשובה מועלת להחזיר לעצמו את הזכויות שנסתלקו ממנו, ולסלק ממנו את עוונות חבירו שנוספו אליו.
אין אדם מאושר יותר מירא שמים
ישנם כאלו הטועים לחשוב שיראי שמים הם אנשים 'מסכנים' (נעבאך) שכבולים כל היום בפחד ואימה, אבל האמת היא להפך, שאין לך אנשים רגועים ושמחים כאותם שיש להם יראת שמים, שעל ידי יראתם מהקב"ה, מתבטלים מהם כל שאר הפחדים והחששות למיניהם שהאדם מוקף בהם בעוה"ז. ובעינינו ראינו אצל גדולי ישראל זיע"א, שככל שגדלה יראתם מה' כך גדלה שמחתם הפנימית, וראו בחוש את ה"אשריך בעולם הזה" בכל מהלך חייהם.
והג"ר צבי הירש פרבר זצ"ל (בספרו כרם הצביר דברים א, יז) ביאר הענין עפ"י משל, לאחד שטובע בנהר ומתיירא על חייו שלא ירדו למצולה, דבוודאי אינו מפחד באותה שעה פן ייגנבו בגדו בשפת הנהר, וכן בשעה שהאש בוערת בביתו ומתיירא שלא ישרף באש ח"ו, אינו מפחד באותה שעה שמא ייגנבו כליו ורכושו על ידי מכבי האש, כי מורא גדול מבטל מורא קטן, ועד"ז גם ירא שמים אינו מפחד כלל מבני אדם, כי המורא גדול מהקב"ה מבטל ממנו מורא קטן מבני אדם.
תשובה על קוצר השגתו
המושג 'תשובה' מצטייר אצל ההמון כחרטה על מעשים בלתי מוסריים ועל עבירות, אבל לפי האמת, המושג 'תשובה' רחב יותר. וכפי המסופר על רבינו סעדיה גאון שנראה פעם בוכה ומצטער, באומרו כי עליו לחזור בתשובה, וכשתלמידיו תמהו באיזה חטא נכשל האדם הקדוש הזה, סיפר להם שפעם הגיע לעיר רחוקה שלא הכירו אותו, ולא רצה לגלות את זהותו, והתארח שם אצל אדם אשר היה ידוע כמכניס אורחים, אשר כיבדו ודאג למחסורו ככל שאר האורחים אשר שהו בביתו, לאחר כמה ימים נתגלתה זהותו, ובאו המונים לקבל פניו, לשאול ממנו עצות ולהתברך ממנו, כשנודע הדבר לבעל הבית, והבין מיהו אורחו הגדול, בא אליו בבכי ותחנונים ובבקשת מחילה, על אשר לא התנהג עמו לפי כבודו, שאל אותו רבינו סעדיה: "והלא כיבדתני וקיבלת את פני בסבר פנים יפות!", השיב האיש: "הן אמת, אולם אילו הייתי יודע את רום מעלת אורחי הנכבד, הייתי מכבדו יותר!".
מששמע זאת רב סעדיה גאון אמר: "אם אדם זה מבין שעליו לבקש מחילה, על שלא כיבדני אתמול לפי ההכרה שהוא מכיר היום, עלי ללמוד ממנו מוסר השכל, ולבקש מחילה מבורא העולם, שהיום אני מכירו יותר מאשר אתמול, ואתמול הרי כיבדתי אותו רק לפי ההכרה של אתמול, ולא על פי ההכרה דהיום, וראוי לחזור בתשובה על שלא כיבדתי את הבורא לפי הבנתי עכשיו בגדלותו". ומאותו יום ואילך היה רב סעדיה גאון עושה תשובה בכל יום, על שמיעט ביום הקודם בכבוד שמים ולא נהג על פי ההכרה שהתחדשה לו היום.
אם יאמר אדם שפגעתי בו ויודיענו ואשוב בתשובה
הרה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זי"ע אמר לי פעם: "מעולם לא דיברתי נגד שום איש בשמו, כי אני לוחם כנגד השיטה ולא כנגד בעלי השיטה, ואדרבה, אם יאמר אדם שפגעתי בו, יודיעני ואשוב בתשובה".
וכעין זה אמר לי ידידי הרה"צ רבי עמרם בלויא זצ"ל, שבכל דרשותיו לא ביזה אדם ולא הזכיר את שמות בעלי השיטה שכנגדו, כי הוא לוחם נגד השיטה ולא כנגד בעלי השיטה.
טעם סירובו של הגרי"ס זצ"ל, לכתוב מכתב הסכמה לספר 'חפץ חיים'
הנה בשעה שאדם חוזר בתשובה מעוון לשון הרע, מלבד מה שעליו להתוודות ולשוב בתשובה כשאר עבירות, עליו גם לבקש מחילה מחברו, כשאר עבירות שבין אדם לחברו. ובספר 'חפץ חיים' (כלל ד' סעי' י"ב) כתב שגם אם חברו אינו יודע שדיבר עליו לשון הרע, צריך המספר לגלות לו שדיבר עליו כדי לבקש ממנו מחילה.
אמנם כאשר הקדוש ה'חפץ חיים' גמר לכתוב את ספרו, הלך לבקש הסכמה מהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ורבי ישראל השיב לו, שכדי לכתוב הסכמה על הספר הוא צריך ללמוד את הספר כולו בעיון מתחילתו ועד סופו. והשאיר ה'חפץ חיים' את הספר בבית רבי ישראל והמתין לתשובתו, ולאחר כמה ימים השיב לו רבי ישראל, שהוא למד את כל הספר בעיון גדול, ולדעתו הכל שם אמת חוץ מדבר אחד, שבכלל ד' סעי' י"ב כתוב, שמי שדיבר לשון הרע על חברו, וחברו אינו יודע מזה, צריך המדבר לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה, ולדעתו דין זה אינו נכון, שכן אסור לספר לחברו שדיבר עליו לשון הרע, כדי לבקש ממנו מחילה אם מצערו בכך, ולכן אין ביכולתו להסכים על הספר, אלא אם כן ישמיט ה'חפץ חיים' הלכה זו, שהמצער חברו צריך לבקש ממנו מחילה.
ה'חפץ חיים' סירב להשמיט הלכה זו, כיון שלדעתו זהו האמת וכך היא ההלכה, והסכים לוותר על הסכמת גאון ישראל וקדשו למען האמת, ומאידך גיסא הציע ה'חפץ חיים' לרבי ישראל שיכתוב הסכמה, ויציין בתוך ההסכמה במפורש שכל דיני הספר נכונים מלבד דין זה, אך רבי ישראל סירב לזה, וטען שאנשים רבים אינם קוראים את נוסח ההסכמה, אלא הם סומכים על עצם הסכמה, ולכן אין לו אפשרות לכתוב הסכמה, כיון שהסכמתו עלולה להביא מכשול שיסמכו על הספר גם בהלכה זו שאינו מסכים עליה.
ולפני שנים רבות כתב לי הגרא"א דסלר מכתב, שדעתו להלכה למעשה כרבי ישראל, שאין לבקש מחילה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'באורים והנהגות' על המועדים)