"ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו" וגו' (כ"ג, ד)
בספר 'קומץ המנחה' (ח"ב אות נ"ד) להרב הקדוש מוהרצ"ה מלובלין זצוק"ל, פירש ענין "ויקר" מלשון מקרה [עיין רש"י ויקרא א, א]. ללמדך, שהיה בלעם בכפירתו תולה הכל בדרך 'מקרה', ומכחיש אמונת אלוקי עולם, עפרא לפומיה, והיה הולך תמיד לקראת נחשים, לומר שהכל תלוי במקרה הטבע.
לכן העידו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה א, יג) בלשון "ויקר", שהוא לשון טומאה ומקרה. כי הטהרה באה מצד סיוע השם יתברך והשגחתו, אבל הטומאה – מקרה, מצד העדר ההשגחה כביכול, אחר שפותחין לו לילך כמה שירצה בלא סיוע, כלשון חז"ל (יומא לח:)
מסופר על הרב הקדוש רבי רפאל מבערשיד זצוק"ל, תלמידו הנאמן של הרב הקדוש רבי ר' פינחס מקאריץ זצוק"ל, שהיה איש אמת עד למאוד, כאשר למד אצל רבו להיזהר עד מאד באמיתת כל דבר.
פעם אחת כשהחזיק אחד מילדיו הקטנים בכוס ושתה משקה, נשמטה הכוס מידו ונשברה. נבהל הצדיק מאד על שקרה כזאת בביתו, והחל חוקר ודורש את כל בני הבית, אם יש בידם איזה עוול שעשו שבשביל זה קיבלו העונש במידה כנגד מידה שנשתברה הכוס.
לא שקטה רוחו עד שנודע לו שורש סיבת המקרה, שאירע איזה כעס בבית, רחמנא ליצלן, שמזה הסתובב המקרה.
מטיב מעשה זה נוכל ללמוד, עד כמה צריך האדם להתבונן בדרכיו, ולבדוק פסיעותיו תמיד. מכל מכשול קטן הנקרה בדרכו – צריך להתעורר לתקן את אשר צריך תיקון. לפעמים, כאשר נתבע ממנו רצון של מעלה ביתר חוזק – אם אינו מבין חובתו מן המקרים הראשונים הזעירים, אזי מגיעים אחר כך מקרים יותר קשים, רחמנא ליצלן, כדי לזעזעו ולעוררו לתשובה, כידוע.
לפיכך, אם רואה אדם בביתו שאין העניינים מתנהלים כשורה, והוא מסובב בבעיות ובחבילין דמעיקין, יבדוק ויחפש ויערוך בדק ביתו, מה גרם והביא לכל בעיותיו וחסרונותיו, ויבקש מהשם יתברך לתקנו בעצה טובה ולחננו בבינה ודעת, שיוכל לקשור דבר בדבר ונימה בנימה, על ידי חיפוש הנהגת "מידה כנגד מידה" שבכל דבר, עד שיתברר ויתאמת אצלו מה צריך לתקן, ועל מה הוא נענש כאן.
בביתו של הרב הקדוש בעל ה'שפת אמת' מגור זצוק"ל, היה כלי נאה ומיוחד: בקבוק העשוי מאבן קריסטל יקרה ביותר, היה זה כלי יקר ביותר בכל קנה מידה.
באחד הימים כשסידרה בתו את מזנון הכלים היפים, חמק מבין ידיה בקבוק זה, ובנפילתו על הארץ התנפץ לרסיסים! קול הנפץ נשמע היטב בחלל הבית, וה'שפת אמת' יצא מחדרו לבדוק מה קול רעש הנפץ.
בראותו הבקבוק היקר מנופץ התעצב מאוד אל ליבו, והיה מצטער וכואב על הכלי היקר שנשבר. באותה שעה עמד בחדר ההמתנה אחד מחסידי גור, איש נגיד מעשירי העיר לודז', שלא היה יכול לראות בצערו הגדול של רבו. ניגש אפוא אל הרבי ואמר: "רבי, למה להצטער כל כך? הנה אני מתחייב להמציא כאן בקבוק יפה ויקר יותר מזה שנשבר! ברוך השם הנני בעל אמצעים, ויכולני לרכוש זאת עבור בית הרבי!".
פנה אליו ה'שפת אמת' בחיוך מר, ואמר: "אל תהיה נער, וכי נדמה בעיניך שעל הפסד הכלי הנני מצטער? לא זה מה שכואב לי ומטרידני כלל. אלא שיודע אני שהקב"ה מדבר עמי בצורה זו, ולא בסתם התגלגל הדבר שנשבר זה הכלי, אלא הוא בא להורות וללמד על שבירה רוחנית, שיש לתקנה ולהחזירה לתיקונה. על כך מצטער אנוכי, על החלק הרוחני הנרמז בשבירת זה הכלי, ולא על ההפסד הגשמי. שכן אם לא אתפוס עתה מה רומזים לי מן השמים שעלי לתקן, הרי יצטרכו חלילה לרמוז רמזים קשים יותר, ומי יודע מה תהיה המכה הבאה, שעלולה להיות יותר קשה, רחמנא ליצלן, כי מן השמים רומזים ומכים עד שהאדם תופס ומבין מה צריך לתקן בעולם, ומתקן את מה שצריך לתקן".
כך חיו הצדיקים! בכל מקרה שקרה עמהם בעולמם, הבינו שהשם יתברך קורא להם ומדבר עמם, ולא נחו ולא שקטו עד אשר תיקנו את הנרמז…
סיפר הגאון הגדול רבי דוד הלוי סולוביצ'יק זצוק"ל, ראש ישיבת בריסק, מעשה מיוחד במינו, שראה בעיניו.
בתקופת המלחמה, כאשר רגזו ורעשו מוסדות תבל, היה בחור אחד ירא אלוקים ושמור מן החטא, שישב בשיאה של מלחמת העולם רכון על תלמודו בבית המדרש. הוא לא שת אל ליבו שום פחד ומורא, גם כאשר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ולא פסק פומיה מגירסא.
ברם, שאלה אחת ניקרה בבטנו: "מנין ירק זה חי? בזמני הרעב הקשה והמחסור שנוצר בעקבות המלחמה שהקיפה את רוב העולם, היה קשה עד מאוד להשיג מזון.
אבל גם לקושיא אלימתא זו לא נתן הבחור הצדיק דנן להפריע בעדו בעבודת הקודש. הוא התעלה מעל הרעב המקרקר, התגבר על כל הקשיים, לא עזב את ספסלי בית המדרש, והמשיך בעוז בסדרי לימודיו. מצידו היה נראה כאילו עולם כמנהגו נוהג… אין מלחמה ואין שואה!
אחד מבאי אותו 'שטיבל' קטן, שנכמרו רחמיו על הבחור שהלך ונחלש מיום ליום, בהעדר תזונה ראויה, ניגש אליו ושאלו:
"אמור נא בחור'ל, האינך רעב?"
"רעב מאד!", לאט הבחור ברוב חולשתו.
"בוא נא אם כן עמי לביתי והצטרף לארוחה. הרבה אמנם אין לי להגיש בזמנים קשים שכאלו, אבל כרגע יש מעט בביתי כדי לחיות מעט את רעבון נפשך!"
"צר לי!", ענה הבחור לבן שיחו, "אך מעודי קיבלתי על עצמי בגדרי שמירת העיניים, שלא להיכנס לבתים זרים שנמצאות שם נשים ובנות! לא אוכל אפוא להתלוות אליך!"…
נחרד האיש והתפלא: "וכי זו עת עתה לנהוג בחומרות? [צו פרווען פרומקייט…], הלא אם לא תאכל תגווע חלילה ברעב!"
"אין על מה לדבר!", פסק הבחור נחרצות, "לבית זר איני נכנס ויהי מה!"
"אל תהי שוטה! הרי יודע אתה שהמלחמה הקשה משתוללת בחוצות בעוז, ואין מי שיסתכל עליך כלל, ומי ידאג עבורך לפת לחם? אצווה על אשתי ובנותי שתטמנה עצמן עד שתסיים את ארוחתך, ועתה אל תתמהמה! כי מי יודע אם בעוד כמה שעות יישאר בידי משהו…"
אך להפתעתו הגדולה לא נענה הבחור ונשאר עקשן בסרובו. על אף חולשתו ורעבונו הנורא אמר: "מודה אני לך מאוד על טוב לבך, אבל על גדרי לא אעבור! בטוח אני בחסדי צורי וקוני, שלא יטשני בשביל חומרתי, וימצא המזון הנצרך לנפשי!".
הלך אפוא האיש לדרכו, והשאיר את הבחור לרעוב ללחמו.
ברם – ספר הגאון רבי דוד זצוק"ל, שנוכח שם ועמד כל אותה העת מחריש מן הצד – לא חלפה שעה קלה, והנה נכנס אותו אדם לבית המדרש עם מגש בידו, ועליו ערוכה כל אותה ארוחה שלצרכה הזמינו מקודם לסעוד עמו בביתו.
"מה קרה?" שאל הבחור בפליאה, "הלא לא מזמן עזבתני בהחלטה ברורה להשאיר אותי ברעבוני אם איני מצטרף אליך לביתך?!"
"התחרטתי!", ענה האיש, "פשוט ריחמתי עליך והתבוננתי בנפשי, שהביטחון הזה שאתה בוטח – אין בו עדיין מאכל ומשקה לגופך המיוסר, הא לך סעודתך ואכלת ושבעת! [ולא שת אל ליבו, שדוקא אותו ביטחון שבטח הבוטח בקונו – גרם להפוך את דעתו להביא המזון לבית המדרש…].
ועל כיוצא בזה מעיד נעים זמירות ישראל בתהילותיו (לד, ט-יא): "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו. יראו את ה' קדושיו, כי אין מחסור ליראיו. כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב!".
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')