ימי בין המצרים. ברוך ה', כל בני שיעור ג' בישיבתנו הקדושה התקבלו לישיבות איכותיות, וכעת יש יותר זמן נינוח לשבת, ללמוד וללמד נושאים וסוגיות שהזנחנו במהלך הקיץ. והנה מצאנו את עצמנו יושבים ולומדים טור בית יוסף ומשנה ברורה על הלכות בין המצרים. וכאן אני מספר לבחורים על שבצעירותי הייתי מתפלל בתשעה באב ב'זופניק', בגבעת שאול בירושלים, מקשיב ל'איכה' של רבי אביש אייזן, הנאמר בקול מרטיט ולאור נרות, ללא שום תאורה, ועל כך שהמון יהודים פשוט יושבים ב'זופניק' ובוכים, בוכים ובוכים, על חורבן בית המקדש.
"למה הם בוכים? על מי הם 'עובדים'?" שאל בחור אחד.
לא הבנתי את שאלתו. מה פירוש? הם בוכים על שאין לנו בית המקדש…
"הם ראו פעם את בית המקדש?", מתעקש הבחור, שהוא, אגב, בחור בן עליה מוכשר. "הם בכלל יודעים מה הם הפסידו? איך אפשר להרגיש הפסד על משהו שלא ראית בחיים?".
כולם מצקצקים בלשון. לא מתאים לדבר ככה. אבל נו, באמת. מהי התשובה להערתו-קביעותו של תלמידי ידידי ואהובי נרו יאיר?
בשבת האחרונה עילעלתי בספר 'נפש שמשון', שיחותיו של הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל, וגם הוא אינו מהסס לקבוע שהאבלות הפנימית על חורבן בית המקדש כמעט פסה לה מעולמם של בני התורה. הוא כותב בעוגמה, שאם בעבר הלא רחוק היו היהודים ממלאים בימים אלו קנקני דמעות, הרי שכעת, אם נצליח למלאות כוס אחת של דמעות מדמעותיהם של כל החרדים לדבר ה' בימים אלו, זה יהיה הרבה מדי.
אם כן, מה עושים כדי לחזק בקרבנו את תחושות הכאב והאובדן?
גדולינו המשילו את תחושות הלא-תחושות שלנו כרחוב שנסתם לנשימה, בעקבות תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה מרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו, ואלו שנאלצו לעבור בכל זאת, עושים זאת בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסירחון עולה עד לב שמים, ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין: סמוך ונראה לבור הביוב יושבים להם בנחת שלושה פועלים ערביים וסועדים את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים.
– הכיצד?
הפועלים הערביים, הנפגשים כבר 30 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין-סופית, התרגלו להריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם.
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? – גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות.
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו צריך להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב – רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים להשתכשך כנסיכי הכתר בבריכת הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן.
*
אבל האמת היא שאני מבין את התחושות של הבחור בשיעור שלי. במשך כל חייו-חיינו אנחנו מדברים על לימוד התורה והתמדתה, על 'שטייגען' ועל הקשר שלנו, דרך הלימוד, להקב"ה.
אבל בבית המקדש לא למדו במשך שעות בהתמדה גדולה, לא חידשו חידושי תורה שיצאו מתוך עיון עמוק, לא ידעו בעל פה מסכתות שלמות או חלקים נרחבים מטור-שולחן ערוך-בית יוסף-ש"ך-ט"ז ופתחי תשובה. בבית המקדש גם לא נמסרו שיחות מוסר נוקבות ומרוממות, לא עמלו כדי לא להגיב על 'עקיצה' רעה, לא לימדו לוותר לשני וגם לא עסקו ב'בין אדם לחבירו'. בבית המקדש, מקום השראת השכינה הקדושה, עסקו מבוקר עד ערב בשחיטת פרים וכבשים, תורים ובני יונה. הדליקו מנורות והקטירו קטורת. זאת צורת עבודת ה' שונה לחלוטין מדפוס ותבנית עבודת ה' היומיומית שלנו. וכן, גם אם אנחנו יודעים, בשכל ובדעה, שאז, באותם ימים קדומים מלאי הוד, עבדו את הקב"ה פי אלף אלפים יותר מאיתנו, אנחנו לא חשים את זה, כי לא רק שאנחנו רחוקים בגלל שאנחנו עסוקים בהבלי העולם-הזה, אלא גם כי תבנית העבודה הרוחנית שלנו שונה בתכלית.
אם כן, מה עושים?
אולי משנים כיוון. מתחילים להפנים שדפוס העבודה ותבניתה אינם אלא דפוס ותבנית, ואילו עבודת ה' האמיתית היא – להתקרב להקב"ה.
ואיך מתקרבים? בתקופת בית המקדש התקרבו על ידי הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש. יצקו תוכן רוחני עמוק שאין כמותו בכל יד ורגל של פרה, באפיית לחמים ובהטבת מנורה. ואילו בימינו, כשעדיין אין לנו מקדש ונביא, כהן גדול וכהן הדיוט, אנו מתקרבים לה' על ידי לימוד התורה, מקום השראת השכינה העכשווי (כפי שאמרו חז"ל בברכות ח, א שמאז שחרב ביהמ"ק, אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה), מתקרבים על ידי תפילה ("ונשלמה פרים שפתינו") וע"י עבודת המצוות והמידות הטובות. אם נשכיל להתרכז יותר בתכלית עבודת ה' שלנו, ולא רק בפעולות העבודה, אולי נבין יותר, נחוש ונרגיש, שאם הקב"ה יתברך רוצה שנתקרב אליו דרך עבודת הקרבת הקרבנות, ושכך נתעלה יותר, פי אלף אלפי אלפים יותר מקרבתנו העכשווית אליו יתברך, אז אנחנו רוצים, ומחכים, ומייחלים, כי אנחנו רוצים יותר להתקרב!
*
היעב"ץ מצביע על סיבת הגלות
היעב"ץ זי"ע כותב (בסידור בית יעקב, שער השלכת): "אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותינו, והיא בעיניי הסיבה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל ההשמדות המופלגות הגדולות והנוראות, המבהילות רעיונים, אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פזורינו… לפי שיצא האבל הלז מליבנו… שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו. על כן כמת מלב נשכחנו, מדור לדור נוסף יגון על יגונינו ומכאובינו, וכל אוהב אמת יודה לדברינו, וכאשר יוכיח הניסיון ביחוד ביום ט' באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב. כמה דמעות נשפכות על זאת? ואין צריך לומר בשאר ימות השנה, אין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זכרונה, כאילו מקרה הוא היה לנו"…
ואלו דברי ספר הכוזרי (מאמר ב): "אילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורינו, באומרינו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וזולת זה – אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו"…
*
ואולי נקדיש יותר זמן לקרוא וללמוד מהספרים שמסבירים לנו מה חסרנו, מה היתה עבודת הקרבנות ומהי היתה דרגתם הרוחנית של עם ישראל בתקופה שהקב"ה השרה את שכינתו בבית מקדשו. אי אפשר להרגיש מבלי ללמוד ולהחכים, לרכוש ידע שמסביר את המעלה של אז ואת החיסרון של עכשיו.
מסתבר שאם נלמד יותר ונבין יותר מה הפסדנו בכל הטבת המנורה ומכל כבשה שעלתה על המזבח, נתרכז פחות בצורך ה"קיומי" להתרחץ כל רגע ב"תשעת הימים", ב"צורך הנפשי" לשמוע מוזיקה, או במנת הבשר. אולי אם נבין איפה הם ואיפה אנחנו, כמה הם היו קרובים וכמה אנחנו כה רחוקים, נתחיל כבר להתגעגע באמת לבית המקדש.
משנכנס חודש אב ממעטים בשמחה. כתב על כך המשנה ברורה בשם המגן אברהם, המביא זאת מהתוספות במסכת תענית, שהכוונה היא שאין שמחים כלל. וכתבו הקדמונים שבנוסף לכל פעולות ומנהגי האבילות, עלינו לשבר את לבבנו הפנימי, איש איש לפי שיעורו. וכתב הפלא יועץ: "והן אמת כי דלונו מאד ואין אתנו יודע מה חסרנו ומה אבדנו ומה גרמנו בעוונותינו הרבים ומהו גלות השכינה ועד היכן מגיע צערה וצער העליונים והתחתונים. אך מכל מקום כל אדם חייב להתאבל כשיעורו. ויצייר בעצמו שכאילו אימו לובשת שק ובגדי שחורים ומתעטפת בשחורים וצועקת קול ברמה, מנהמת כיונה, על כי בנים גדלתי והם פשעו בי". ב"מסילת ישרים" כותב כי למרות שלא על ידי כל אחד מאיתנו ייבנה בית המקדש, אך לא עלינו המלאכה לגמור ועצם הדבר שאנו, בני הקב"ה, מבקשים ממנו שיבנה את בית המקדש, יש בכך נחת רוח גדולה לפני ה' יתברך.
חז"ל (ילקוט שמעוני ירמיה ט') מעידים שוויתר הקב"ה על העבירות החמורות ביותר ולא ויתר על לימוד התורה, וכמו שנאמר "על מה אבדה הארץ? – על עזבם את תורתי". וכותב הילקוט: "והלוואי שאותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בתורה, הייתי מחזירם אצלי". ואכן, גדולינו האריכו לשנן ולבאר שלימוד התורה, עמל התורה והעיסוק התמידי בדברי תורה, מקרבים במאד מאד את הגאולה.
כדי להרגיש היום את אבדן המקדש, ננסה את 'התרגיל' הבא: כיתבו רשימה של הדברים שמכאיבים לכם ביותר בעולם. כיתבו את האיומים הגדולים ביותר, רוחניים וגשמיים, שעומדים היום לפתחו של העם היהודי, והוסיפו לרשימה את כל הקשיים האישיים שלכם. ואז, חישבו איך כל אחד ואחד מהפריטים ברשימה היה משתנה אילו היה לנו בית המקדש, מקום לשכינת ה', ממש כאן, ממש עכשיו. והנה אנחנו סובלים מכל הייסורים האלה בגלל שבית המקדש חרב לפני אלפי שנה.
חז"ל אומרים ש"כל המתאבל על [חורבנה של] ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב). אם נבין את גודל האובדן, אז נייחל לו בכאב ונדע להעריך אותו באמת כשהוא ייבנה.
במהרה בימינו אמן.