בימי בין המצרים היה רגיל הגרב"צ פלמן זצ"ל לספר את המעשה שסיפר מרן הרב מפוניבז' זצ"ל בהספד שנשא על אמו.
אמו של הרב מפוניבז' היתה גרה בתל אביב, וכאשר נפטרה, הלוויה עברה דרך ישיבת פוניבז', והרב הספידה. ובהספד סיפר מעשה בעשיר גדול שהיה בביתו סט צלחות מיוחד במינו, הן מבחינת הטיב והן מבחינת המראה החיצוני. העשיר מאוד התכבד בצלחות הללו, ובכל הזדמנות חגיגית ביקש שיוגשו בשולחן מאלו הצלחות. והנה ביום מהימים נשברה אחת מהצלחות והיה חסר בשלמות של הסט. כאשר הדבר נודע לעשיר, הוא הצטער על כך רבות, וכמה פעמים הזכיר את אובדן הסט כולו מכח שבירת הצלחת ההיא.
בני ביתו לא הבינו על מה הצער הגדול הזה, הרי בהשקעה מועטת אפשר לקנות צלחת חדשה ולהשלים את הסט כמו שהיה, ואם בחנויות כבר נגמר המלאי, אפשר לעשות הזמנה מיוחדת מהמפעל, ותוך זמן קצר הצלחת החדשה כבר תהיה בבית. ובעיקר, שאביהם הלא עשיר גדול הוא, וההוצאה שישקיע בקניית הצלחת, כמעט ואיננה נחשבת אצלו להוצאה, אם כן על מה ולמה הוא מצטער, מדוע אינו נותן הוראה לאחד מעובדיו שיזמין את הצלחת.
העשיר שראה את בני ביתו בפליאה על כך, ביאר להם את צערו, ואמר שהמפעל שמייצר את הצלחות הללו סגר את שעריו כבר לפני כמה שנים, ושוב אי אפשר להשיג כאלו צלחות. אפשר לקנות צלחות אחרות במפעלים אחרים, אבל צלחות ברמה כזו כמו שהיו מציירים במפעל הקודם, אין להשיג, ועל כך הצער, שאבד לו עתה כל הסט הנפלא הזה ואין שום אפשרות להשיבו.
כך המשיך הרב מפוניבז' והספיד את אמו, באומרו שמעלות כאלו כמו שהיו באמו אי אפשר כבר להשיג היום, וכאשר היא נפטרה, אבדן המעלות הללו הוא אובדן נצחי ששוב אי אפשר לראות כאלו מעלות בעולם, ועל כך הצער הגדול בפטירתה.
והגרב׳׳צ היה מביא את הדברים הללו בהקשר לימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן הבית, שיש להתבונן ולהבין שהצער הגדול והאבלות הארוכה על חורבן הבית, הוא בעיקר על אובדן המעלות העליונות שהיו בזמן בית המקדש, ואי אפשר יותר להשיגם. וכאשר היה בית המקדש, שרתה השכינה בכלל ישראל, והיו כולם במעלות עליונות ונשגבות ובקדושה ובטהרה עלאית, וכל זה אבד בחורבן הבית, ואיננו, שאי אפשר לשוב ולהשיג את אותם המעלות עד אשר ישוב ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. ועל אבלות כזו, שהיא אבלות פנימית, אמרו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".