אנו מתחילים סדרה חדשה, סדרה מעניינת בעזרת ה', שתתמקד בהכרת אופיים של ילדינו. נכיר את הסגנונות השונים, את הרגישויות של כל אחד. ננסה בס"ד גם לתת כלים כדי לחיות איתם בצורה הטובה ביותר.
יש המון סוגי אופי, אבל לפני שנתחיל לנתח וללמוד את הסגנונות והשונות של כל אחד, חשוב שנלמד לחיות עם כל אחד. נזכור שכולם אהובים, כולם ברורים, כל אחד והשליחות שלו, התפקיד המיוחד והספציפי המחכה רק בעבורו.
שמעתי אמרה חכמה מיהודי מבוגר, יהודי שראה עולם, יהודי שחלק נכבד מהחיים מאחוריו: "ילדים הם כמו אצבעות… כולם יוצאים מאותה יד, אבל כל אחד שונה לחלוטין – האחד גבוה וצר, השני שמן וגוץ, השלישי בינוני, הרביעי דומה ממש לשלישי ואינו פעיל כמעט בלעדיו", וכן הלאה.
כל הורה יודע, שכמו שהוא לא בחר את מסלול חייו, את מראהו, את פרנסתו, אלא כל החיים מנוהלים בדיוק לפי התוכנית שהכתיבה ההשגחה העליונה, כך אף אחד אינו בוחר את ילדיו. כל אחד מקבל את מספר הילדים הקצוב מלמעלה, כל אחד מהם בכישורים ובמראה, ביכולות ובמגבלות שהוגדרו והוקצבו לו…
לו הייתה לנו אפשרות, היינו אולי מתכנתים אותם אחרת; את האחד שיהיה רגוע יותר, את השני שיהיה מופנם פחות, לשלישי אולי היינו מוסיפים קצת כישורים. אבל המציאות היא שהבורא יתברך שמו הוא זה שקובע בחוכמתו הגדולה הכול… מי יהיו הילדים, באיזה בית יגדלו, מה יהיו מעלותיהם ומגרעותיהם. ואנו כהורים צריכים לגדל כל אחד לפי מה שהוא…
זה לא קל; לפעמים קשה לנו מול התנהגות של ילד, לפעמים אנו מתוסכלים מהידע שלו במבחן. קשה לנו לראות בילדינו מידה מגונה כאנוכיות וקנאות, כואב לנו לראות בבית הכנסת כי הילד אינו פותח את הפה. היינו רוצים כל כך שכל הילדים יהיו כמו… הילד המתוק, החמוד והמתחשב שרק מסב לנו נחת. היינו רוצים שכל הבנות יהיו כ… שעוזרת בשמחה ובטוב לב שופע…
שאלת השאלות היא: איך מצליחים ליהנות מכל ילד?… למרות הקשיים שאנו עוברים איתו… למרות התסכולים והאכזבות?!…
כשהציפיות נכנסות לתמונה
נתחיל בשאלה מעניינת. כל אחד יסכים שתינוק, כשהוא נולד, הוא חמוד, מתוק ואהוב וכו'. האם חשבנו פעם באיזה גיל הם מפסיקים להיות חמודים, ואולי אפילו הופכים להיות מעצבנים קצת?!…
התשובה: זה לא תלוי בגיל או במשהו מוגדר אחר, זה קורה ברגע שבו אנו מפתחים ציפיות מהילד!… וננסה להסביר את הדברים.
מתינוק בן שלושה שבועות אנו לא מצפים לכלום! אפילו לא לחיוך… לכן גם לאחר לילות של חוסר שינה ובכיות, אין בנו שום כעס על התינוק. זה אומנם קשה, מעייף ומתיש, אך זה לא הופך לרגשות של כעס או אכזבה. אנו מבינים שכך דרך העולם. אולם בשלב שבו אנו מפתחים ציפיות ודרישות מהילד, אפילו בדברים מינימאליים כמו שעות שינה מסודרות, שעות אכילה, הרי אם הדברים אינם מסתדרים עם הציפיות – אנו מתאכזבים, ובהמשך נובעים מכך כעסים ותסכולים.
כך שברור שאין אנו זקוקים לאי אלו תנאים כדי לאהוב את ילדינו! יש בנו יכולת לאהוב אותם אפילו ללא שום תמורה מצידם, ולהיפך, הנתינה המיוחדת הזאת, הנתינה ללא תנאי, מולידה את האהבה העמוקה ביותר. רק בשל הדרישות והציפיות הנכנסות לתמונה של כל אחד לפי מה שהוא, עוברת האהבה הבסיסית התניה, והיא הופכת לאהבה על תנאי; כמין משוואה, שאם הילד מביא נחת או מתנהג כפי שאני מצפה וחושב, אז ראוי הוא להערכה ואהבה, ואם לא – קשה לי איתו…
אנו רואים הורים שמגדלים ילד הסובל מפיגור שכלי; ילד שלפי כל הפרמטרים המקובלים אינו סיבה לנחת. ובכל זאת, רואים את האהבה והמסירות אליו.
הדברים מובנים לאור האמור לעיל. ילד מוגבל אהוב לא משום שהוא ממלא את ציפיותינו. לגביו – כל האהבה מבוססת על נתינה אין סופית, שהיא היא המולידה את האהבה הגדולה ביותר.
נקודה נוספת למחשבה: אנו עדים לתופעה מעניינת – בדרך כלל, בן נשוי מסתדר עם הוריו טוב יותר לאחר נישואיו, מאשר בעת היותו בחור בבית… הוא מוצא את עצמו מנהל שיחות עם הוריו, ברמה ובפתיחות שבזמנים עברו הוא לא היה חושב עליהם כלל…
ההסבר פשוט: כשאנו מצווים ואחראים על חינוכו של הילד, מטבע הדברים, יש לנו דרישות היוצרות חיכוכים ומתחים. כשהבן מתחתן, וכבר אין כלפיו חובת חינוך, כל הורה משלים עם מה שיש, הוא כבר לא מתאכזב מהתוצאה, כשם שהוא כבר לא מצפה לשום דבר (להוציא מקרים קיצוניים ח"ו). ממילא האהבה היא אהבה בסיסית, אהבה יציבה של אב לבן, ללא התניות. אהבה טבעית של הורים לילדיהם…
אהבה, ללא תנאים
לאור האמור, חשוב מאוד ליצור ערוץ של קשר ואהבה שאינו קשור לשום דבר; ערוץ שאינו נפגע גם אם הילד מאכזב או מצער, ערוץ המתוחזק מנתינה נטו, ובו הילד יודע – יהיה מה שיהיה, הוריי אוהבים אותי…
אנו מחבקים ילד ביום סגריר ולוחשים לו: "אתה יודע, מוישה'לה, אני אוהב אותך כל כך!" מוישה'לה יפתח זוג עיניים וישאל: "אבל למה?!" ואז נענה: "כי אתה הילד שלי!"… מילים כאלו יוצרות אהבה אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר; מבחנים, ציונים, הישגים וכו'.
כשקונים לילד ממתק או מתנה בשקל, סתם כך ביום בהיר כי 'הלכתי ברחוב ונזכרתי בילד/ה החמוד/ה שיש לי בבית, ורציתי לקנות לך משהו!!!'… זה מרפד ומחמם את הלב, ובעתיד יהיה גם בסיס להישגים רבים…
כשיוצאים לטיול נחמד, הליכה לסידורים או קניות וכדומה, יחד הבן או הבת המתבגר/ת, ומנהלים איתם שיחה לבבית על דא ועל הא, על המצב, על חוויות שחווינו כשהיינו בגילם; שיחה סתמית, שיחה שאינה קשורה לישיבה או לסמינר, שיחה שאינה קשורה להתנהגות בבית, שיחה לבבית מלב אל לב… כמה כוח וכמה חום מוענקים ברגעים קסומים אלו. הם יזכרו את אותם רגעים כל החיים!!!
צריך לדרוש, להעיר ולחנך, אבל במקביל, אסור להזניח את האהבה הבסיסית, את הקשר הנוסטלגי שהיה לנו עם הילד כשהוא נולד.
התורה מלמדת אותנו במצוות "והגדת לבנך" שיש לדבר לארבעת הבנים באותה מידה, חייבים להתייחס לכולם. אל תחליט – אני משקיע בחכם ומזניח את התם… גורס את החכם ומתעלם מהרשע…
לא! "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" – חכם, תם, רשע, שאינו יודע לשאול…
כלם בנים, ולכולם מגיעה התייחסות. לכל אחד גישה משלו, ולכל שאלה תשובה משלה.
זהו חינוך. זהו "והגדת לבנך".
וזכנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים… אכי"ר.
לחצו כאן עכשיו וקבלו חוברת אווירה טובה בבית + גישה להרצאות ותכני חינוך מאוצרו של הרב פנחס ברייער
