רבינו הגר"מ שטרנבוך שליט"א עורר על מצב בני הישיבות בדורנו שיש מהם שמתעניינים בעולם החיצון ומחמת זה חסר אצלם הרבה בשקיעות בלימוד, ואמר שבדרך זו אי אפשר לגדול ולצמוח.
וסיפר בעניין זה, שהגאון הראגצ'ובער זצ"ל הצפין עצמו בתוך בית מדרש מיד בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, וביקש מאחד מידידיו שבסוף המלחמה יבוא להודיעו כי נגמרה המלחמה, וכך הווה – הראגוצ'ובער אכן ישב ולמד שלוש שנים ברציפות ספון בבית מדרש בלא להתעניין כלל בעולם החיצון ובלא שום ידיעה מהנעשה במלחמה, ורק בסוף המלחמה באו להודיעו כי נגמרה המלחמה וניתן לצאת מכותלי בית המדרש.
פעם טען אחד בפני רבינו, אודות מה שהחזון איש היה מקצר בזמירות שבת, שזהו נס ומפלט גדול לכל היהדות כולה, שהלא בכל רגע של החזון איש שהיה לומד בו תורה, נעשה מזה 'ספר חזון איש' שהאיר עיני כל ישראל בתורת ה', וא"כ, אם החזון איש היה מאריך בזמירות השבת, אזי רגע לרגע היה מצטרף למעט ממנו שעות רבות של עיון בתורת ה' ואז היה מתמעט ספר חזון איש והיה ההפסד ניכר בכל עולם התורה.
רבינו ביטל את דבריו ואמר לו: וכי אתה חושב שהבנת התורה מיתלי תלי בשעות הלימוד בלבד? הלא צריך סייעתא דשמיא, וכל אותם גדולים ששוררו זמירות שבת כנהוג מתוך דבקות, זוכים לסייעתא דשמיא, וממילא זוכה לפתוח ליבו בתורה הקדושה לזכות להבין בשעה אחת מה שצריך לזה כמה שעות. ומה שהחזו"א לא היה אומר זמירות שבת במשך זמן רב, לא היה זה כדי 'לחסוך זמן׳ עבור לימוד התורה.
רבינו הדריך פעם אחד לפני כניסתו לישיבה, שיניח דגש על "תורה ויראת שמים". כשהלה פנה ללכת, שוב קרא לו רבינו ואמר לו: "ס'איז פאלש גיזאגט" [והיינו, מה שאמרתי קודם אין זה אמת], אלא יראת שמים בלבד, ובזה נכלל הכל. דדא ביה כולא ביה.
(הליכות והנהגות ממרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א)