"ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!" (יג, ל).
הרב הקדוש מפיאסצנע זצוק"ל הי"ד בעל חובת התלמידים, דרש פסוק זה כמין חומר בשנות השואה והזעם (ש"ק פר' שלח ת"ש, בשלחן הטהור במחבוא הבונקר, גטו ורשא יע"א). וזו לשון כתב יד קדשו בספרו הנפלא אש קודש: "נבין נא, הא המרגלים דברים של טעם ושכל אמרו (יג, כח): 'אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם'; למה לא התוכח כלב עמהם לסתור את שכלם ודברי טעמיהם, רק סתם: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'. אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו, גם על פי שכלו ודרך הטבע – יאמין בד' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה חס וחלילה שום מבוא על פי שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בד' שיושיעהו, ויתחזק באמונתו ובטחונו.
ואדרבה, בשעה זו טוב שלא יתעקש למצא איזה שכל ומבוא על דרך הטבע, כי כיון שעל פי פשוט לא ימצא, אז חס וחלילה תוכל אמונתו על ידי זה להפגם. ופגם באמונתו ובטחונו בד', יוכל לעצור את ישועתו חס וחלילה – רק צריך לומר: הכל אמת, ש'עז העם היושב בה'! כנים הדברים ש'הערים בצורות גדולות מאד' – ומכל מקום הנני מאמין בד' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו – 'עלה נעלה וירשנו אותה' בלא שכל ובלא סברה! ואמונה ובטחון כזה בד' מקרב את ישועתנו." עד כאן.
היה היה יהודי עשיר גדול, שתחביבו היה 'טיולי מים'… תדיר היה עורך טיולים מרהיבים על פני ימים ונהרות בתבל. הוא רכש לצורך כך 'יאכטה' הדורה, והתענג לצאת לשיט בסירתו המשוכללת, בדרכו היה עוצר לפעמים באחד האיים שבים ומטייל בו להנאתו. בהיותו שיט מעולה לא חשש להרחיק גם לאיים נדחים, מאחר שהיאכטה שעמדה לרשותו היתה מתוחזקת ומאובזרת היטב, בכל דבר שאולי יצטרך העשיר בהפלגותיו ההרפתקניות – אפילו סט בגדים הדורים להחלפה היה בה מן המוכן, למקרה שיתרטבו בגדי הגביר במים השוצפים.
אך לא לעולם חוסן; באחת ההפלגות הוטחה היכטה בפתאומיות אל סלע קשה ונשברה לרסיסים. בקושי ניצל היהודי כשקפץ מתוכה אל המים ברגע האחרון! הואיל והיה שחיין מומחה חתר בשחייתו כדי להגיע לחוף מבטחים, עד שמצא את עצמו על אי בודד ומרוחק.
בהגיעו שמה, היו בגדיו ספוגים מים; בגדי ההחלפה כבר לא היו עמו, לאחר שמכל תכולת סירתו המפוארת לא נותר זכר. הוא מצא את עצמו בעירום ובחוסר כל, כלו רטוב ורועד מקור. פחד ואימה אחזוהו כשהסתכל בשממון הגדול שבסביבותיו, ובהביטו נכחו הבין לאיזו צרה גדולה נקלע – ככל הנראה יצטרך לבלות על האי הקטן ימים רבים, בהיותו במקום נידח, המרוחק מנתיב השיט הימי, ושום ספינה אינה אמורה להפליג לכוון זה.
בלית ברירה נאלץ העשיר המעודן להרגיל את עצמו לחיים החדשים והמבודדים שנכפו עליו. הוא הקים לעצמו 'בקתה' (בודקה) רעועה מענפי העצים שבמקום וניזון מצמחים שונים שברחבי האי, ומן הדגים שהצליח לדוג מן המים…
כשהתבונן במצבו האומלל, נזכר בטיוליו הנעימים באיים השונים, כשמבחוץ הוא היה נראה בהם בערך באותו מצב, כשרק בגדיו לגופו; אך מה שונה המצב עתה, גחך לעצמו במרירות – בטיולים הנפלאים ההם המתינה לו היכטה היוקרתית למרגלות האי, ובכל עת שחפץ היה תכף חוזר אליה, ושב כמו מלך לטירתו ולטרקלינו המפואר! ואלו עתה אין לו מכל עשרו הגדול ולא כלום והריהו ככלוא באי נידח ומתהלך בו כארי בסוגר…
כך חלפו להם הימים ללא שנמצאה שום אפשרות חילוץ. והנה ביום חורפי אחד צנחה הטמפרטורה עד מאד; קור מקפיא ונורא החל חודר לעצמותיו של העשיר המסכן. לא היתה לו שום דרך לחמם את גופו – לא בבגדים חמים, וכמובן שלא בהסקה הנעימה שהיה רגיל אליה בארמונו; אפילו מפזר חום קטן לא ניתן היה להשיג במרחב הקפוא… הצטנף לו אפוא המסכן בפינה שבתוככי בקתת העץ וכולו רועד מקור.
פתאום ניתך ארצה גשם זלעפות. סופות עזות החלו להשתולל, ברקים הבזיקו ורעמים התגברו בקול רעש אימים! ולפתע הכה ברק בבקתתו. בבת אחת ניצתה האש בעצים, ותוך דקות ספורות היתה הבקתה כולה למאכולת אש במדורת ענק ששלחה להבות השמימה.
הוא נשאר עומד כך, רטוב עד לשד עצמותיו וחשוף לגשם הכבד ולקור המקפיא, כולו מיואש ומדוכדך עד עמקי נשמתו!
הוא נעמד מאחורי אחד העצים, והחל בוכה ומתייפח לפני קונו:
"רבונו של עולם! עד היכן מגעת מדת הסבל והיסורים? השפלתני בבת אחת, מאגרא רמא לבירא עמיקתא! ולא די שנושלתי מכל משפחתי ורכושי, הרי שגם את קורת הגג שהיתה לי כאן לכל הפחות לראשי – גם זאת לקחת ממני! השלכת אותי אל מעמקי תהום רבה, בלא כלום ממש!!!"
תוך כדי בכיותיו, שמע לפתע קול אדם המתקרב לעבר כוון האש וקורא בקול: "מי כאן צריך עזרה? היכן האדם הזקוק להצלה?" מיד הופיע מיודענו בפני מצילו, והלה העלהו אל ספינתו ופתח בפניו את הדרך חזרה לביתו ולעשרו הגדול!
ביושבו בספינה הגואלת, שאל העשיר הנצול את רב החובל ועוזריו, מדוע בכלל כיוונו את דרכם אל אותו אי בודד ועזוב, שאף ספינה אינה מתקרבת אליו.
ענה לו רב החובל: "אתה הרי הדלקת שם אש לסימן מצוקה, ואנו עברנו פה לא הרחק, וכשראינו את המדורה שהדלקת הבנו שמישהו נתון בצרה וזקוק להצלה…"
דוקא אותה מכה קשה ואנושה שהשאירה אותו ללא כלום בגשם ובקור ושרפה את בקתתו באש, היא זו שהביאה את הצלתו ואת ישועתו. כד"א (סליחות לשני קמא, ד"ה ישראל עמך תחנה עורכים וכו'): "ממכה עצמה מתקן רטיה"!
מדוע נצרכת, גביר נכבד, לעבור את כל זאת?
כדי ללמדך לקח טוב ולהשכילך מוסר חזק, שכל העושר והגדולה הללו אינם שלך! עדין אינך מלך העולם כפי שהרגשת תמיד… הכל רק 'מושאל' בידך במתנת חינם מן השמים, כדי להשתמש בו לטובה, להעלות נחת רוח לקונך, ולהקנותך את מדת ההשתוות! שתוכל להסתובב ברחבי האי השומם באותה תחושת בטחון, בין כשהיכטה חונה במיטבה וממתינה להוד מעלתו עם כל עשרו הגדול, ובין כשעולמך חרב בעדך ונותרת ללא פיסת בגד לעורך, כי בין כך ובין כך, הנך תלוי תמיד, בכל עת, אך ורק במי שאמר והיה העולם בלבד!
איזו חרדת כבוד יש כאן לנגיד הגדול…
אחד מגדולי ירושלים היה יושב ומשוחח בחביבות ובאהבה עם נכדו – בחור בר מצוה – אודות חשיבות למוד התורה, והחיים הפנימיים שממלאה התורה את האדם, בשמחה ובתוכן של "חיי עולם נטע בתוכנו". וכן האריך עמו על עולם הישיבה, שהיה צריך הבחור להכנס לישיבה קטנה, והאריך עמו בדברים של טעם.
תוך כדי שיחתם, הגיעה שיחת טלפון מארצות הברית, מאחד הגבירים תומכי מוסדותיו. היה זה ביום ששי ערב שבת קדש, כפי שנוהגים הרבה מתלמידיו הגבירים שבאמריקה להתקשר מדי שבוע, ולהתברך בברכת "שבתא טבא".
אבל הרב לא הסכים לענות לטלפון. הוא בקש שימסרו לגביר החשוב, שהוא באמצע שיחה חשובה ביותר, ואינו יכול כרגע לגשת לטלפון, ונא יואיל בטובו אם אפשר… להתקשר מאוחר יותר.
בני הבית לא הבינו, מה כל כך חשוב בשיחה עם הנכד, עד שאי אפשר לענות לטלפון חשוב ונכבד מחוץ לארץ? הרי בסך הכל היה יושב ננוח ומשוחח עם נכדו בשלוה… אבל כמובן, את מצות רבם שמרה רוחם, ועל אף שלא הבינו – דחו את אותה שיחה.
לאחר מכן, כשהסתימה השיחה עם הנכד, קרא הרב לבני הבית והסביר להם: "התבוננו קצת עמוק יותר! זה הנער – אף שנדמה בעיניכם שאינו אלא ילד קטן, נער בר מצוה, הרי הוא מספיק חכם וקולט הכל… הוא מעריך מאד את אותן דקות שהוא יושב עם סבא שלו, ושומע ומפנים כל דברי המוסר הנאמרים מלב אל לב, ואת ההערכה הגדולה לתורה ולישיבה שהייתי מדבר עמו. אלו היה רואה שלפתע נפסקת שיחתנו בבהילות מחמת ההכרח לכבד את הגביר האדיר מאמריקה ולאחל לו במלא הכבוד ברכת 'שבת שלום', היה המסר הנקלט בלב הנער, שהכסף חשוב יותר מן התורה – הנה ראו גם ראו, איזו חרדת כבוד יש כאן לנגיד הגדול… לכן, למען חנוכו של הנער, העדפתי לדחות את השיחה, ומזה למד הנכד וראה שהתורה ואהבתה, ואהבת זקנו אליו, חשובות אצלו יותר מן הממון ומהגבירים הגדולים…
הבנות דקות של גדולי ישראל!!!
כיוצא בדבר היה עם אותו גדול עצמו, כשנתבקש פעם לבוא לתפלת קבלת שבת בבית כנסת חשוב שבירושלים עיר הקודש, ולשאת שם דברים.
כשהגיעו לשירת "לכה דודי", נגש אליו באמצע השירה גביר עשיר אחד, שהתארח באותה שבת בירושלים, וכששמע שהרב מתפלל באותו בית כנסת, בא לקבל את פניו. אותו גביר, כנראה אחר אל התפלה, ולא היה יכול לדבר עמו לפני התפלה, לכן נגש אליו באמצע לכה דודי [היתה לו כנראה גם שאלה דחופה, שבשלה ההין לגשת אל הרב באמצע התפלה], הרב קבלו בחום, וענה לו במספר מלים הנצרכות לשאלתו.
המראה שהתקבל לא מצא חן בעיני הרב, כאשר כל הצבור רואים את היחס שנותן לאותו נגיד, והגביר מרשה לעצמו לגשת אל הרב באמצע התפילה, ולשוחח אתו… הגם שהיה זה באמצע שירה ונגינה שאין שם איסור הפסק מן הדין, אבל בכל זאת, היה זה כבר באמצע התפילה, והיה נראה כזלזול בכבודה של תפלה נעלה וגדולה כזו, של קבלת שבת.
דעתו של הרב מאד לא היתה שקטה מזה, ולא נח לבו עד שהזמין את כל הבחורים היקרים של אותו בית מדרש לאסיפה מיוחדת לאחר השבת. הוא אמר להם בפה מלא: "בחורים יקרים וקדושים! הזמנתי אתכם כאן לאספה זו, מחמת שחוששני שהצטירה בלבכם תמונה לא נכונה, מחמת הכבוד שנתתי לאותו נגיד בתפלת 'לכה דודי'… דעו לכם היטב! שאין הוא יותר חשוב מכם, חלילה. אדרבה, אתם 'סוג א"! מה היא כל חשיבותו? על מה זוכה בכבוד ויקר? על מה שנפלה בחלקו הזכות הגדולה להחזיק אתכם…
שלא תהיה לכם טעות חלילה, מחמת המראה החיצוני! כאשר לפי דעתו נצרך הוא ליותר תשומת לב וכבוד, לכן נתתי לו את צרכיו. אבל תדעו נאמנה את האמת לאמיתה, שאתם חשובים לפני הרבה יותר מאותם גבירים נדיבי עם!"
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')