במאמר הקודם הרחבנו על תהליך בניית העולם הרגשי האישי של כל אחד מאיתנו, ועל השפעתו של המעגל המשפחתי על האופי, הרגשות וכו', מעצם היותו המעגל הראשוני שאותו התינוק הנולד מכיר בצאתו לעולם, מעגל שממנו הוא מעתיק נהלים לכל שאר המסגרות שבהן הוא יהיה חלק בהמשך החיים.
אם נרצה לבדוק מתי מתחילה ההשפעה שלנו על בנייה זו, על איזה גיל נוכל להצביע ולומר: הנה, כאן החל תהליך עיצוב האופי אצל הילד שלנו… נגיע לתשובה ידועה, מפתיעה ומחייבת כאחת. מחובתי לציין שהתבססתי במאמר זה הרבה על כתבי הרש"ר הירש זצ"ל, ישמע חכם ויוסיף לקח.
הלמידה וההפנמה הסביבתית הן תהליך ראשוני ממש, מרגע הלידה! מהרגע הראשון התינוק מתחיל ללמוד, לקלוט, ובעיקר להפנים.
תינוק שבוכה ומקבל את מבוקשו לומד שהוא רצוי; הנה, רציתי, בכיתי, וכעת יש חלב טעים… הציק לי, בכיתי, והנה, אני מחותל, וכעת נעים לי ונוח. הוכחה נוספת שאני רצוי…
במקביל, הוא גם לומד ומפתח ביטחון עצמי; הנה, אני רוצה משהו, וברוך ה' משיג אותו. לעומת זאת, תינוק מוזנח שבוכה ובוכה, ואף אחד אינו ניגש אליו, מפתח תחושת דחייה לצד תחושת חוסר אונים, הוא מרגיש שאינו מצליח להשיג את מבוקשו.
זה נשמע הזוי, אבל זו המציאות, הכול נחרט מהרגע הראשון. למעשה, אנו מוצאים את שורשי העיקרון הזה בתורה הקדושה. בפרשת שמות התורה מציינת את שמות המיילדות, שפרה ופועה; שפרה על שם שמשפרת את הוולד, ופועה על שם שפועה לוולד.
מדהים! הרי באותה מידה המיילדת גם רוחצת את התינוק, מחתלת, שוקלת ועוד; למה בחרה התורה לכנות אותה דווקא על שם הפעייה? בא הדבר ללמדנו, עד כמה הדיבור החם והאוהב משפיע על התינוק!
הילד נולד זה עתה, והנה, עומדת מולו מיילדת המקבלת את פניו באהבה ובחיוך, ובתוך כך היא פועה: "תינוק חמוד, כמה אנחנו שמחים שבאת לעולם… אתה נחמד כל כך… מיוחד כל כך…" דיבורים אלו משפיעים וקריטיים כל כך, עד שמכל תפקידיה של המיילדת – נבחרה פעולה זו לשם העצם.
לכולנו יש בטלפון הנייד גם מחשבון, לוח שנה ופונקציות נוספות, ובכל זאת, המכשיר מכונה 'טלפון נייד' כי זה שימושו העיקרי; כל שאר הפונקציות הן נלוות. כך גם פעולת הפעייה היא העיקרית, ועל שמה נקראת המיילדת.
הגמרא במסכת חולין (כד ע"ב) מביאה את דברי רבי חנינה: "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי"… זו הוכחה נוספת להשפעה העצומה של הפעולות הנעשות לרך הנולד, ולהשלכות שלהן עד זקנה ושיבה.
זה מחייב אותנו להשקיע כבר ברגע הראשון, להרעיף חום, אהבה, ביטחון. כל חיבוק וכל מילה טובה בונים ומשפיעים. לעומת זאת, כל דחייה וכל כעס נחרטים בנפש.
ידוע שבתקופת מלחמת העולם השנייה, כשבתי היתומים היו מלאים תינוקות שהוזנחו, התבצע בצרפת מחקר שבו חילקו את התינוקות לשתי מחלקות: הקבוצה השנייה טופלה במסירות, אבל בצורה טכנית, ללא הדגשה על תוספת חום ואהבה, והקבוצה השנייה זכתה בטיפול בתוספת חום, אהבה, חיבוק, נשיקה וכו'. היה מדהים לראות שהקבוצה הראשונה הייתה פגיעה מאוד, רבים מהילדים חלו ולא שרדו, ולעומת זאת, הילדים מהקבוצה האהובה התפתחו וצמחו.
לא מוותרים על הסמכות
כשם שהתינוק לומד ובודק עד כמה הוא אהוב או דחוי, האם הוא משיג או נכשל, הוא גם בונה את אופיו הבסיסי; האם הוא ינהל את ההורים, וההורים יהיו כפופים אליו, או עם כל המסירות והאהבה – ההורים הם המחליטים והקובעים.
אלו שחושבים שהוא עדיין קטן, וכשיגדל נחנך אותו – טועים. חינוך מתחיל ברגע הלידה. אומנם לא למצוות מעשיות, שלהן קבעו חז"ל מהו גיל חינוך, אבל בכל הנוגע לסגנון ואופי – השנים הראשונות קובעות.
לכן אם במשך שלוש-ארבע השנים הראשונות הילד קיבל כל מה שרצה, אין סיכוי שבגיל חמש נצליח להפוך את הקערה על פיה, והוא יתחיל לציית לנו. זה פשוט לא יעבוד.
כך שבמקביל למה שאנו מרעיפים חום ואהבה ודואגים לכל צרכיו של הפעוט, נלמד אותו לציית לדרישותינו כהורים, כשהגבול הדק בין שדר של דחייה לחינוך הוא: האם אנו מונעים דברים למען נוחיותנו, או למען טובת הילד. ילד שמרגיש שבכל הנוגע לצרכים שלו אנחנו כאן בשבילו, דואגים שהוא יהיה שבע, נקי מטופח, ומנגד, כשהוא מנסה לפרוץ גבולות או לעשות דברים לא מוסריים אנו עומדים על שלנו, ללא פשרות – לומד שיש סמכות אמיתית הדואגת לו, ויפנים את עניין הסמכות.
כאן מעצבים… תכונות
נקודה נוספת בעניין האופי: כל אופי שאנו מזהים אצל ילדינו, בין אם מקורו בגנים תורשתיים או בסביבה – הינו אופי חיובי; אין אופי רע. מתחת ידי הבורא לא יצא דבר רע. נשמתו של כל ילד – טהורה היא! רק על ידי ניצול ושימוש לרעה בתכונה עלולים לקלקל את מה שהיה אפשר לפתח ולהעלות לטוב.
לעולם לא נדכא תכונה או אופי, רק ננתב אותם לאפיק החיובי. גם תכונות כגון: כעס, שנאה, גאווה, עקשנות, עצלות – הינן תכונות קדושות, ועל ידי פעולות חינוכית נאותות בתחילת הדרך נוכל להפכן למידות טובות וחיוביות. את הגאווה והעקשנות נהפוך ליציבות. את הכעס והשנאה נפנה אל התחומים הרעים והשפלים שבעולם. עצלות תהפוך לסובלנות והשלמה עם מה שחייבים להשלים.
אנו נוטים מאוד לקטלג; זה אופי טוב, וזה רע; זה טומן בחובו ברכה, וזה קללה. וזה פשוט לא נכון! הגדר 'טוב' או 'רע' מתייחס רק לאופן השימוש בתכונות השונות.
אבוי לאדם רגשן, אם הוא נוח להתרגש ולהגיב בחום מזג לכל דבר, ואבוי לאדם שיתייחס לכל דבר בשוויון נפש. אדם שיאהב כל אדם, ללא הבחנה, יהיה במצב מסוכן לא פחות ממי שמתנכר או מזלזל בכול. עקשנות היא יתירה מכבידה, אבל גם התנהלות ללא חוט שדרה ואופי וקבלת השפעה מכל צד הינן בעייתיות.
שלמה המלך מלמדנו: "חנוך לנער על פי דרכו"… התכלית היא חיי תורה ומצוות, אבל הדרך – אינדיבידואלית, לפי אופי החניך. לא כל שיטה מתאימה לכל אחד, חייבים לגוון בדרך אל המטרה האחידה. תפקידנו לעקוב אחרי ילדינו בשעה שהם מתנהגים בטבעיות ובחופשיות, לגלות את התכונות, ואז לנסות לנתב אותם, כל אחד לפי דרכו.
לעולם לא נדכא אופי; זה לא עובד, זה נגד הטבע שהבורא נתן לילד. נשתדל רק לנתב זאת לצד החיובי, וככל שהאופי יקבל ביטוי במובן החיובי, תיעלם הנטייה השלילית.
אם ילד בעל נטייה לחוצפה ילמד להיות עז לדברים שבקדושה, להיות אמיץ בקודש, הרי הביטוי החיובי הזה יעלים את השלילי. אם ילד כעסן יהפוך לנמרץ, שקרן למחדש ולבעל דמיון חיובי, עקשן ליציב וכו' – כל הפן השלילי ייעלם.
לחצו כאן עכשיו וקבלו חוברת אווירה טובה בבית + גישה להרצאות ותכני חינוך מאוצרו של הרב פנחס ברייער