"וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כ"ח)
לפני כמאה שנים חי בירושלים איש אלוקים קדוש, הגאון הצדיק רבי משה יוסף הופמן זצ"ל, שכונה בהערצה ה"פָּאפֶּענֶער דיין". בצעירותו הוא נמנה על גדולי תלמידי ה'כתב סופר' זצ"ל, ושימש ברבנות בקהילה הקדושה פאפא בהונגריה. בסוף ימיו עלה לארץ הקודש, ונודע שמו למרחוק כאחד מגדולי וצדיקי הדור וכבעל מופת פלאי.
בקובץ לזכרו של אותו קדוש, שהודפס בסוף הספר 'מי באר מים חיים', נכתבה עובדה נוראה בשם אחד מקרוביו, הרה"ח רבי משה אייזנבאך זצ"ל, ששמע זאת מעדי שמיעה ששמעו זאת במפורש מפיו בהזדמנות מסויימת. אך גם קודם לכך עברה עובדה מעניינת זו במשך שנים רבות, מפה לאוזן, על ידי יודעי דבר.
אירע פעם, בעיצומו של שיעור חומש שמסר הדיין מפאפא בבית מדרשו, שעמד על קושיית המפרשים: כיצד מתיישבת עדות התורה על ראובן שרצה להציל את יוסף: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (לז, כב), בעוד שבתחילת אותו פסוק נאמר שראובן הוא הוא זה שיעץ להשליכו אל הבור, שיש בו נחשים ועקרבים? והרי מי שנפל לבור של נחשים ועקרבים, אמרו בגמרא בסוף יבמות, שמעידים עליו שמת ומתירים את אשתו להינשא?
ויישב הדיין מפאפא את הקושיא כך:
הרי השבטים אמרו: "לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" (שם, כ), הרי שהיו מצויים שם כמה בורות. והנה ראובן הלך לבדוק, ומצא בור אחד שהיה ריק מנחשים ועקרבים, ואמר אל אחיו בלשון הזה: "השליכהו אל הבור הזה", דוקא אל הבור הזה, אך מבלי שיאמר להם את טעמו מדוע הוא חפץ דוקא בבור זה. והשבטים שלא ידעו שבסתר ליבו רוצה הוא להצילו, לא דקדקו בלשונו והשליכו אותו אל בור אחר, כמו שנאמר: "ויקחוהו וישליכו אותה הבורה" – לבור אחר שהזדמן להם, ולא לבור שסימן עליו ראובן, ולכן היו בו נחשים ועקרבים.
נמצא, שראובן הוא אמנם זה שהציע להשליכו אל הבור, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה", ועדיין אין זו סתירה לעדות התורה שכוונתו היתה "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו", שהרי הוא אמר להם במפורש להשליכו לבור מסויים, ששם בדק שאין נחשים ועקרבים, והאחים הם שהשליכו אותו לבור אחר מסוכן.
כשסיים הדיין מפאפא את דבריו, ראה אחד התלמידים החשובים כיצד הדיין מביט לכיוון פתח בית המדרש ומחווירות פניו. הוא הסתכל בעקבותיו וראה איש גדול וגבוה, בעל מראה נורא, כשהוא מנענע לרבו בראשו ומיד נעלם.
לאחר השיעור שאל את הדיין מי הוא האיש שבא לכאן בעיצומו של השיעור. השתומם הדיין ושאלו בפליאה: "וכי ראיתם אותו?", וסירב בתחילה להשיב לשאלתו, אך לאחר הפצרות מרובות נעתר לבקשת תלמידו לגלות, שהיה זה ראובן בן יעקב בכבודו ובעצמו, שבא מן השמים להודות ולהחזיק לו טובה על שלימד עליו זכות!
ודבר פלא דומה לזה, כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד ה'עדה החרדית', בספרו 'טעם ודעת' (פרשת וישלח). שם מביא ביאור נפלא שכתב זקנו הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל בשם הרמ"א, ללמד זכות על ראובן שבלבל יצועי אביו, ובסוף הדברים הוא כותב כך: "ראובן נשק לרמ"א בחלום על שהפך בזכותו, וכן מובא בספר 'חידושי הגרשוני', להגאון רבי גרשון אשכנזי זצ"ל ממיץ בשם הרמ"א, שדמות דיוקנו של ראובן נתגלתה לו והחזיקה לו טובה על שלימד עליו זכות".
● ● ●
מכירת יוסף למצרים לא היתה הצלה לכלל ישראל רק מבחינה גשמית להצילם מהרעב, אלא גם ובעיקר הצלה מבחינה רוחנית. נסביר את הדברים:
ישנה אמרה נפלאה ששמעתי מאבי מורי שליט"א: מדוע באמת גלגל הקדוש ברוך הוא דבר זה, שיוסף הצדיק, בחיר השבטים, איש אלוקים קדוש, ישהה במשך שלוש שנים במקום זוהמה כה נוראה, ויתמודד עם התמודדויות כה מסוכנות?
הוא הסביר את הענין נפלא: הלוא אחד מחוקי הטבע הידועים הינו "חוק כלים שלובים", כאשר ישנם כלים או צנורות שמחוברים זה לזה, אם ישימו מים באחד מהם יגיעו המים בכלי או בצינור השני לגובה אחיד. כיום שמרבית התושבים גרים במבני מגורים גבוהים משתמשים בחוק זה כדי להעלות את המים לגובה. בונים מגדל מים מקביל לגובה הבנין, וככל שהמגדל גבוה יותר הצינור שכנגדו מעלה את המים לגובה רב יותר.
הנה עשרות שנים לאחר מכן ירדו כלל ישראל למצרים, וחיו שם קרוב למאתיים וחמישים שנה, בארץ כה נוראה, המשוקצת והטמאה ביותר בעולם. כיצד יתכן שמלבד שלומית בת דברי לא נכשל שום איש מישראל בעריות? – ההסבר לזה הוא, שיוסף הצדיק העניק לכלל ישראל את הכח להתגבר על היצר הרע, על ידי שכבש את יצרו בצורה הקשה והאיומה ביותר, הוא הטביע בנו את הכח להתגבר על הנסיונות, ולעבור את כל אותן השנים בלא שום מכשול
הכרתי יהודי יקר ובר אורין, שמו היה הרב מיכאל רפול זצ"ל. בצעירותו זכה לשמש את ה'סבא קדישא' הגה"צ רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, ובסוף ימיו התגורר בשכונת בית וגן בירושלים. הוא סיפר לי את העובדה הנפלאה הבאה: באחד הימים כשצעדתי באחת השכונות המעורבות בירושלים – מקום בו התגוררו הורי, פגשתי ברב מפוניבז' מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, כשהוא בדרכו לביתה של אשה חילונית שנודעה בעושרה הגדול, להתרימה למען הישיבה.
אמרתי לרב שהיות ואני חס על זמנו היקר ועל כוחו שלא יגע לריק, לכן הנני להציע לו שלא יטרח ללכת אל אותה אשה אפילו לא עוד פסיעה אחת נוספת, משום שיש לי נסיון רב עימה בנושאי צדקה, ומעולם לא זכיתי לקבל ממנה אף לא אגורה שחוקה אחת! הרב דחה את דברי בהינף יד, והתכוון להמשיך בדרכו, אך ביקשני אם בכל זאת אהיה מוכן רק להצטרף אליו לביתה, מבלי שאצטרך לסייע לו בשום דבר. כמובן שנענתי בחיוב ובחפץ לב לבקשתו, והתלוויתי אליו עד לביתה.
כשדפקנו בדלת ניגשה האשה לפתח הבית, כשהיא לבושה בחוסר צניעות, כפרוצה ממש. הרב לא נרתע, מיד נעץ את עיניו בתקרת הסלון ולא היטה אותן לכיוונה של האשה אפילו לא לרגע, וכך החל לדבר על ליבה בצורה משכנעת וחמה בעד הישיבה הגדולה שהקים בטבור הארץ, ואודות העול הכספי הכבד מנשוא שרובץ על כתפיו, הוא נאלץ לכתת רגליים ולבקש את עזרתה. "גם העיניים שלי", סיפר הרב רפול, "עכבו בדריכות כל העת אחר מבע הפנים של הרב, ובתזוזות העיניים שלו, ולא הביטו באשה העומדת לפנינו.
"בסיום הדברים שיצאו מקירות ליבו הטהור של הרב, הוציאה האשה את ארנקה, ושלא כדרכה שלשלה סכום כסף מכובד ביותר לידי הרב, למול עיניי המשתאות. לא התאפקתי", המשיך הרב רפול את סיפורו, "ושאלתי אותה: 'הן הלוא פעמים רבות באתי הנה כדי לזכותך במצוות חשובות שונות, ומעולם לא זכיתי לקבל ממך אף לא פרוטה אחת. מדוע הפעם הזאת שפר מזלו של הרב מפוניבז', שהענקת לו סכום כה מכובד?'. היא השיבה לי: 'וכי אינך רואה איזה עינים טהורות יש לו?… הוא מדבר איתי כאן שיחה ממושכת והוא לא מביט בי אפילו לא פעם אחת! האינך רואה עליו שהוא צדיק? מגיע לו שאתמוך בו!'…"
● ● ●
כיצד אכן הצליח יוסף לעמוד בגבורה מול כאלו נסיונות קשים? – מבואר בגמרא, שאילולי דמות אביו שנגלתה לו בחלון, היה יוסף נכנע לפיתוייה של אותה מרשעת, וגילוי דיוקן אביו הוא זה שהצילתו מן החטא!
בעלי המוסר מבארים, שבוודאי דמותו של יעקב אבינו שנראתה ליוסף, היתה מחמת הרגלו התמידי להעמיד את דמות דיוקנו כל העת למול עיניו, ומיד כשיצא מבית אביו שמר בזכרונו את צורת דיוקן אביו, כדי שהיא תחזיק אותו במצבו הרוחני, שיהיה לו 'מחייב' להיכן יש לשאוף להגיע בעבודת ה', ומהו הרף הגבוה שניתן להגיע בחיים. כשראה את דמותו הגדולה של אביו במצבו הקשה והאיום, הוא נזכר בדוגמא האישית שראה אצלו, ביראת השמים הגדולה שספג ממנו, את האוויר הזך של קדושה וטהרה שנשם בצילו. זה מה ששמר עליו שלא יחטא, והשפיע עליו אף יותר מכל סתרי התורה שלמד עימו ביחידות במשך כל השנים.
יוסף הבין שלא תהיה לו אפשרות להישאר איתן בקדושתו ובצדקותו, ולשרוד את חיי הטומאה הללו במצרים, מבלי שיהיה דבוק בליבו ובמחשבתו בדמות דיוקנו של אביו, ויחוש שהוא נמצא בבית אביו כבימיו הקודמים. הנהגה זו היא שעמדה לו בזמנים ובנסיונות הקשים ביותר שלא להיכשל!
האדמו"ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, היה מספר שאביו האדמו"ר הרה"ק רבי צבי הירש הלברשטאם זצ"ל, אב"ד רודניק, פנה אליו פעם ואמר לו: "מקנא אני בך שלא הכרת את הסבא הגדול ה'דברי חיים' מצאנז ושאר צדיקי השושלת למעלה בקודש, ולכך איך שתתנהג ייחשב כטוב. אך אני שהכרתי את אותם שרפי מעלה, הרי יתבעו ממני כיצד לא למדתי מדרכיהם? כיצד דמותם הגדולה לא עמדה מול עיני?".
בצילו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ראו בכל הזדמנות ובכל פעולותיו הכלליות והפרטיות כיצד דמותו המאירה של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל עומדת למול עיניו. את פני ה'חפץ חיים' הוא זכה להקביל כמה פעמים, ומאז הוא ראה באישיותו דוגמא וסמל של שלימות. לישנא דשגרא היו אצלו ביטויים מן הסוג הזה: "מה היה ה'חפץ חיים' אומר על כך?", "אני אומר לכם שה'חפץ חיים' לא היה מרוצה מדבר כזה", "אילו ה'חפץ חיים' היה חי עימנו בוודאי היה נוהג כך וכך". כך גם כשתיאר פעם דברי חז"ל על ענייני עולם הבא, אמר: "אני רואה למול עיניי את ה'חפץ חיים' יושב כעת במרומים, ומתענג על זיו השכינה. שר, שמח ורוקד!".
תמיד ראו בו את הרצון להתחקות אחר מעשיו ולצעוד בעקבותיו. בספר 'משולחנו של רבינו' כתוב ביטוי מפליא שהתבטא הרב שך: "החפץ חיים הוא הרבי של כלל ישראל עד ביאת משיח!". דמות דיוקנו של ה'חפץ חיים' נגלתה לו! היא נטעה בו תחושת 'מחייב' לרוממות, לגדלות ולשלימות!
● ● ●
לאחר השואה האיומה החלו לעלות פליטים רבים לארץ הקודש, מרביתם הגיעו אחד מעיר ושנים ממשפחה, בודדים וגלמודים, סחופים ודווים. לחלקם היתה תמונת מזכרת מהוריהם או מקרוביהם שנספו על קידוש ה', ובה הרגיעו מעט את תחושות הגעגועים העזים שקיננו בהם. אבי מורי שליט"א רגיל לספר בבדיחותא על יהודי אחד, לא חכם במיוחד, שבא גלמוד מהשואה, ולא היתה לו שום מזכרת מאביו, וגעגועיו כלפיו גברו. הוא ניגש באחד הימים לצייר מומחה ותיאר לו בפרוטרוט כיצד היו נראים תווי פניו וצורתו של אביו, וביקש ממנו שינסה לקלוע אל המטרה לפי תיאוריו. הוא כמובן שילם לו על כך טבין ותקילין.
כאשר הגיע הציור מושלם ומוכן לביתו, פרץ הלה בבכי סוער, לדבריו הוא כלל לא שיער שאביו נראה כה גרוע. "כשחייתי איתו הוא היה נראה הרבה יותר טוב ובריא, ואילו כאן בציור הוא נראה כה תשוש וחלש, מי יודע כמה צרות עברו עליו מאז שעזב את הבית…" – התלונן הלה.
אך הצייר לא הבין מה פשר סערת הרגשות הזאת, ואמר לאיש: "אביך נשאר בדיוק כפי שהיה, אך הציור לא צוייר היטב! כיצד תרצה שאצייר את תווי פניו של אביך בדיוק כמו שהיה מבלי שראיתי אותו מעולם!".
ציור דמות יכולה להיעשות על ידי שמכירים את המתואר, ולצייר את ציור המחשבה אל הפועל, אך בלי היכרות אישית – הדבר לא יתכן כלל. יוסף אבינו זכה להכיר היטב את יעקב אביו, והליכותיו היו חקוקות על ליבו, וממנו הוא שאב כוחות, יכולות ודוגמא אישית כיצד להינצל מן הנסיונות!
(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)