מעשה מופלא אירע בדורו של רבינו גאון עולם רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, המסוגל לפתוח בפנינו צוהר קטן של הבנה, אודות אישיותו ההפכפכנית של בלעם הרשע. להבחין בצדקות הַמְעוּשָׂה שרגיל היה להסתתר תחתיה, וברוע המידות שגילם בשורשו ומהותו.
בעת שנדד רבי יהונתן ברחבי העולם, בעקבות רדיפות נוראות שהיו מנת חלקו, נאלץ באחת השנים להתעכב ביום הקדוש יום הכיפורים בעיר מסויימת שלא הכירוהו ולא שמעו את שמעו. הוא נכנס לבית הכנסת הקרוב לאכסניה שלו, וחיפש שכן טוב אשר בסמוך אליו יוכל לשבת בעת התפילות.
בזווית עינו קלט רבי יהונתן יהודי מכובד שיושב ומתכונן ליום הקדוש בדחילו ורחימו. את וידויו של רבי ניסים גאון ושאר התפילות והתחנונים שרגילים שלומי אמוני ישראל לומר בעת רצון זו, אמר אותו יהודי בדבקות ושברון לב, בבכיות ואנחות. הוא הוסיף ואמר בסיום תפילתו: "ריבונו של עולם, אתה הרי יודע באמת – כי הדברים נכונים כלפי ואיני כלום אלא עפר ואפר…". צורת תפילתו מצאה חן בעיני רבי יהונתן, והוא אכן התיישב במקום הסמוך אליו.
תפילתו שנאמרה בהכנעה ערבה לאוזניו של רבי יהונתן, וגרמה לו התעוררות רבה והשפעה טובה. הוא מאד שמח כי מן השמים זימנו לו לשבת סמוך אליו בתפילות. כך היה הן בליל יום הכיפורים והן בתפילת שחרית למחרת.
אולם כאשר הגיעה שעת קריאת התורה, הזמין הגבאי את אחד המתפללים, אשר כנראה נמנה בין נכבדי הקהילה, לעלות לתורה לעליית שלישי, העליה המכובדת ביותר, ואילו את אותו יהודי – שכנו של רבי יהונתן לספסל – הזמין הגבאי לעלות לעליית רביעי.
כשראה אותו יהודי שהוא הוזמן רק לעליית רביעי, רץ בזעם לעבר הגבאי והתנפל עליו בשצף קצף: "את פלוני כיבדת בשלישי ואותי רק ברביעי. תתבייש לך! במה הוא מכובד יותר ממני?!". ככל שניסה הגבאי להצטדק, הוא הותקף וננזף בטון גבוה יותר על ידיו.
כשחזר האיש למקומו, לא שלט רבי יהונתן ברוחו ושאלו: "במחילת כבודו, הן רק לפני דקות בודדות התפללת בלב נשבר ונדכה, שפכת דמעות רותחות והתאנחת אנחות קורעות לב כשאמרת: "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי…", והנה לא עברו כי עם דקות בודדות וכבר הינך מחולל שערוריה בגלל כבוד מדומה שסברת שמגיע לך? כיצד יתכן?".
האיש השיב בפשטות ואויליות זועקת לשמים: "למה כבודו אינו מבין דבר כה פשוט? את זאת אמרתי לקדוש ברוך הוא, לפניו אני מסוגל להיכנע. אבל מה זה נוגע לגבאי?! הרי גם הוא עפר ואפר כמוני, והרי אני יותר מכובד ממנו. אז מדוע לא כובדתי בעליה המכובדת?!".
רבי יהונתן היה שב ומספר את הסיפור הזה בהזדמנויות שונות, ומוסיף מוסר השכל נפלא בצידו; גם כאשר אדם נמצא בדרגה גבוהה של קרבת אלוקים, וגם לאחר שהתפלל תפילה שלימה בהשתפכות הנפש וכוונת הלב, כאשר מידותיו מושחתות, אזי המידות יבליעו את הדעת וירעילו את השכל, וברגע האמת כשיעמוד בפני נסיון הוא עלול לאבד ברגע אחד את כל ההשגות שהשיג בעמל ויזע, ולהתדרדר מגובה עצום לעומק התהום – מבחינה מוסרית.
סיפור זה מביא בספרו 'מעייני החיים', הגאון הצדיק רבי חיים זייצ'יק זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר בדור שלפנינו, מחשובי תלמידי ה'סבא מנובהרדוק' מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ומדמה זאת לאישיותו של בלעם הרשע.
כי אם נביט בפסוקי הפרשה, מבלי לעיין בדברי חז"ל ומפרשי התורה, ניתן לטעות לרגע ולחשוב – כי אישיותו של בלעם היתה מיוחדת במינה, צדיק וחסיד אמיתי. הביטויים המופלגים שנשמעו מפיו, תואמים לצדיקי עולם שלא טעמו טעם חטא מימיהם.
בתחילה כשבאו זקני מואב ומדין להזמינו לבוא אליהם, השיב להם בלעם: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר השם אלי". (כב, ח). כך גם בהמשך כאשר ניסה בלק מלך מואב לפתותו בפיתויי כבוד וממון, השיב להם: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי השם אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (שם, יח). ביטוי דומה חזר ואמר בהמשך, כשבא למדין: "עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר את אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר" (כב, לח).
נוסח דבריו נותן לנו תדמית של אדם ירא שמים מרבים, שמעודו לא המרה את פי קונו. הינו מקפיד בהידור על קלה כבחמורה, עד שאין לו זולת רצונו יתברך מאומה.
אולם בפועל, מעשיו הוכיחו את ההיפך הגמור מדיבוריו הגבוהים:
הגמרא במסכת סנהדרין (קו, ב) אומרת, כי כל אלו שנמנו לגנאי במדרש אין לדרוש בחטאם יותר מדי, ודיינו במה שדרשו חז"ל אודותם. אולם אצל בלעם, כל מה שֶׁיִמָצֵא לדרוש בו לגנאי – דְרוֹש. ההבנה בזה, מסבירים בעלי המוסר, כי בלעם במהותו גילם את שיא השחיתות והרוע עד שורשו ויסודו. לכן כל גנאי שֶׁיִמָצֵא בו הינו אמת לאמיתו, וזה המשך לאותו שורש רע שקיים וכלול בו, ולעולם לא יצליחו לְמַצוֹת את עומק הרוע והרשעות שהיו בו.
כך גם מספרת הגמרא במסכת עבודה זרה (ד, ב), עד לאיזו דיוטא תחתונה הידרדר בלעם הרשע בתאוותיו ויצריו הנחותים, עד שהיה מופקר לגמרי כחוטא מאוס ושפל
"הכלב הפולני נשאר כלב"
כיצד יתכן אדם שמחד גיסא מסמל את שורש הרוע, ומאידך גיסא מדבר דיבורים כה גבוהים ורמים כאחד מצדיקי עולם?
את התשובה נבין באמצעות המחשה נפלאה ששמעתי פעם מִפִּי יְהוּדִי יָשִׁישׁ מֻפְלָג, מִוָּתִיקֵי תַּלְמִידֵי יְשִׁיבַת רָאדִין, הרב הגאון רַבִּי חָנָא קְלֶצְקִי זַצַּ"ל. איש תם וישר דרך, שהתגורר בימי זקנותו בָּעִיר לֵיקוּוּד בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית.
הוא סיפר לי, כי בשנות ילדותו הכיר במקום מגוריו יהודי תמהוני שהחליט לְאַלֵף את כלבו, ולימדו להבין את שפת האידיש. באופן כללי, הדגיש לי רבי חנא בדבריו, היה זה דבר נדיר מאוד שיהודי אורתודוקסי יחליט לגדל כלב בתוך ביתו, וגם אותם יחידים שהתעקשו לגדל כלבים, כפי מנהג הגויים, אילפו אותם להבין את השפה הפולנית, השפה המקומית המדוברת, ולא את שפת האידיש.
כשילדי העיר זיהו כי הכלב הוא יחיד מסוגו, בהיותו מבין את שפת האידיש, הם מצאו תעסוקה חדשה להשתעשע בה מידי ערב. כל ערב הם היו מתאספים סביבות הכלב, ומחלקים לו פקודות באידיש; מריצים אותו מכאן לשם ומשם לכאן, ומפתים אותו לאכול 'בובקעס' וזרעונים וכדומה. היו ילדים שאף הגדילו לעשות – הציקו לו, משכו באוזניו ובזנבו, ועוד.
כצפוי, פעם אחת פקעה סבלנותו של הכלב, והוא התנפל על אחד הילדים, נשך אותו בצורה אכזרית ופצע אותו אנושות, ותהום כל העיר.
הילדים הקטנים הסתובבו סהרוריים ומשתוממים: "היתכן שכלב מיוחד כמותו שמבין את שפת האידיש – יבצע מאורע כה מחריד?! כלב ייחודי כזה ממשיך לנשוך כאחד הכלבים הפשוטים?!…".
"אולם אני לקחתי מזה תובנה חכמה לכל החיים", אמר לי רבי חנא, "התובנה היא – כי כלב נשאר כלב! אפשר להחדיר בו חכמה כזו וחכמה אחרת, הבנה כזו והבנה אחרת. אפשר אפילו לאלף אותו להבין את שפת האידיש, כמנהג בעלי בתים חשובים דפה. אבל אין לטעות: כלב נשאר כלב עד יומו האחרון, את שורשו ומהותו לא שייך להחליף ולשנות בשום צורה!"
"יסוד זה מצוי גם בעבודת השם", המשיך רבי חנא לומר, "אדם שלקוי במידות רעות ואינו עובד על עצמו לשפר ולתקן את מידותיו, ניתן לאלפו חכמה ובינה, יתכן אף למלא את ראשו בדברי נבואה. אולם כל עוד שמהותו לא משתנית, כל הידיעות וההשגות לא יעלו ולא יורידו, הם לא יצליחו לשנות בו מאומה מבחינת עצם האישיות, והוא ישאר אותו אדם שפל, אנוכי ומושחת".
כזה היה בלעם. התורה מעידה עליו: "יודע דעת עליון", "מחזה ש-די יחזה". כלומר, הוא אכן השיג השגות עליונות, הבין רזי עולם, אך כל זמן שלא השיב לליבו את ההשגות המופלאות הללו, ולא שינה את מזגו הרע ושחיתויותיו – הוא נשאר חוטא שפל מהרובד הנמוך ביותר.
למרות רוח האלוקים שנחה עליו, ולמרות שפיו היה מלא דברי חכמה ונבואה, הוא גילם בדרכיו את סמל השחיתות והרוע. הוא יעץ בשעתו לפרעה מלך מצרים לזרוק את כל הזכרים ליאור (סנהדרין, שם), וכן יעץ לבלק להכשיל את ישראל בבנות מִדְיָן עבור בצע כסף (כמובא בסוף הפרשה). על אף שהשיג וידע היטב את החביבות לה זוכים עם ישראל מאביהם שבשמים.
ניגודים כאלו יכולים להימצא רק במי שאינו משיב לליבו את ההשגות שהשיג, ולא חושב אף לא לרגע אחד כיצד לשנות את עצמו, ומשאיר את הכל כידיעה גרידא. לכן שום דבר לא משתנה במהותו והוא נשאר רע ומושחת כפי שהיה. עד כדי כך שכל מה ששיך לדרוש אודותיו לגנאי – חז"ל נותנים לנו רשות לדרוש
תראה איזה ביזיונות
בירושלים היה יהודי יקר מאוד, שהקדיש את חייו במסירות למען נערות יתומות ופליטות, רבי שמואל יצחק שטרן זצ"ל, מנהל המוסד 'קרית בנות'. הוא אמר לי פעם כי הגאון רבי מאיר סולוביצ'יק זצ"ל סיפר לו, כי בצעירותו שמע את אביו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל לומד פרשה זו בביתו.
לפתע פנה אליו הרב מבריסק ואמר: "תראה איזה ביזיונות, עד לאיזו שפלות מסוגל אדם לרדת – לדרוש כבוד מאתון! היא אומרת לו: 'מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים', והוא אינו מתבייש להשיב לה: 'מה את שואלת – כי התעללת בי! את גרמת לי בזיונות!'
"הוא מתווכח עם מי?!", הפטיר הרב מבריסק בשאלה, "עם בהמה!"
נוסיף ונאמר, כי יש כאן רובד נוסף של שפלות מדרגה. כפי ששמעתי בילדותי מאבי מורי זצ"ל, בעת שהשמיע באוזננו לקחים ומוסרים בפרשה זו:
חז"ל אומרים (אבות ה, ו) כִּי עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, והשלישי מביניהם הוא פִּי הָאָתוֹן.
אבא בשעתו תיאר זאת באוזנינו במתיקות רבה:
"הבה נתאר לעצמנו – כיצד היה נראה אותו ערב שבת הראשון בבריאה. כל היקום כולו עוד לא הספיק להתיישן, בקושי ימים אחדים עברו מאז הוא נוצר. עדיין יש רוח של התחדשות באויר, רוח של טהרה וקדושה שממלאת את החלל. אין חטאים ואין חוטאים, מלבד חטא אחד של עץ הדעת.
"כל הבריאה כולה; היצורים בים וביבשה, החיות הבהמות, הפרחים, הצמחים, האילנות, המאורות הגדולים ועוד ועוד, כולם ממתינים לרגע בו השבת תפרוס את כנפיה עליהם ועומדים מוכנים לקראתה. הן השבת היא תכלית כל הבריאה וההשלמה של ששת ימי המעשה – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם… כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות".
"אֵם כל חי – חוה הצדקנית כבר מחזיקה בידה את הנר ועומדת לברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של שבת'. לפתע הכל נעצר. היא מקבלת הוראה מאדם הראשון: 'סְטוֹפְּ!' מה יש? מה קרה? 'צריך להמתין עוד כמה רגעים, הבריאה עדיין לא הושלמה'. מה לא מוכן? מה לא הושלם? הקדוש ברוך הוא עדיין לא יצר את פי האתון!"
"לכאורה יש לשאול" – אמר אבא – "על מה כל הרעש? על מה כל המהומה? הן הגמרא במסכת בבא קמא (לב, ב) אומרת, כי מי שרץ בערב שבת בין השמשות והזיק פטור, כי מסתמא רץ לדבר מצוה. ערב שבת זהו זמן שכולם טרודים וטורחים בהכנת השבת, ועושים בו רק את הדברים הנחוצים לשבת.
נו, אם כך, מה בוער בזמן כה דחוק לברוא את פי האתון? מה היא הועילה לבריאה עד שהיה דחוף לברוא אותה למעלה מאלף שנים קודם שבאה לשימוש?
"אינני יודע את הסיבה", אמר אבא בשעתו, "אולם רואים בזה נקודה אחת; כמה היה חשוב לקדוש ברוך הוא לברוא בריאה זו כבר אז, בערב שבת הראשון. כי כנראה פי האתון מסמל משהו מאד חשוב, את שפלות אומות העולם למול כלל ישראל. כי הנה האתון היא החיה הכי מטופשת בבריאה. אתון היא סוג של חמור, וחמור הוא כידוע מלשון חומריות, כי הוא היצור החומרי ביותר שקיים עלי אדמות, אין בו אף זיק של חכמה.
הקדוש ברוך הוא רצה שתהיה קיימת בבריאה כבר מיומה הראשון יצירה שתוכיח את שפלותו של בלעם, החכם שבאומות העולם, שאינו יכול לעמוד מול תוכחתה של החיה המטופשת והחומרית ביותר.
האתון פותחת את פיה ומדברת, ובמקום שיבין כי יש כאן משהו לא שגרתי, ויכניע מעט את עצמו, ינמיך את גובה רוחו, הוא מתחיל להתווכח איתה – "אני התחלתי? את התחלת!", כמו תינוק חסר דעה.
ללמדנו עד כמה נמוך הוא היה למרות כל ההשגות שהשיג.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')