"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש"
לפעמים יש לאמירה של אדם השפעה מכרעת על זולתו, אולם כל זאת בתנאי שהיא יוצאת מפיו של אדם שהוא עצמו ירא ה' אמיתי. כשהוא אומר דברים – אנשים מושפעים מהם ומביאים אותם עד כדי שינוי דרכם בחיים. יסוד זה נתן ללמוד מהמעשה הנודע באונקלוס וחיילי הקיסר, כפי שמובא בגמרא (עבודה זרה יא ע"א):
"אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתרה, משכינהו בקראי, איגיור". אונקלוס, אחיינו של הקיסר הרומאי, התגייר. שלח הקיסר גדוד חיילים להביאו לפניו. אונקלוס אמר להם פסוקים, וכששמעו זאת – כולם התגיירו. מגויים נעשו יהודים!
"הדר שדר גונדא אחרינא אבתרה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי" – לאחר מכן שלח הקיסר גדוד חיילים נוסף לאונקלוס, והורה להם שלא לדבר עמו מאומה, מטוב עד רע.
החיילים מגיעים לביתו של אונקלוס ופוגשים אותו. שואל אונקלוס: "להיכן אתם לוקחים אותי?", ואף אחד אינו מגיב. אסור לדבר! "טוב", אמר אונקלוס, "לכם אסור לדבר אתי, אבל לי מותר לדבר אתכם. אומר לכם דבר יפה".
בזמן אונקלוס, בלילות שרר חושך מוחלט ברחובות, לא היו פנסי רחוב כמו היום. אני עוד זוכר שבבני ברק היה די חשוך בלילות, לא היתה תאורה, לא היו פנסים. מה עשו? לקחו קופסאות שימורים, בתוכם שמו נר עם חוט ברזל וכך הלכו ברחובות כשהנר מאיר את הדרך.
אמר אונקלוס לחיילים: מנהג העולם, שהחייל הקטן נושא את הפנס לחייל הגדול ממנו בדרגתו, החייל בדרגה הגבוהה נושא את הפנס למפקד הבכיר שמעליו, וכן הלאה, עד הדרגה הגבוהה מכל: המלך. כאשר המלך צריך ללכת בדרך בשעת חשכה, המשנה למלך נושא בידו את הפנס ומאיר למלך את דרכו. "עתה", המשיך אונקלוס ואמר לחיילי הקיסר, "אשאל אתכם שאלה: כלום שמעתם פעם שהמלך ילך לפני חייל פשוט עם פנס בידו ויאיר לו את הדרך?". "לא", השיבו החילים, "כזה דבר לא ראינו!".
הוציא להם את החומש והקריא להם פסוק מפרשת בשלח: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות יג, כא) – כביכול הקב"ה היה הולך עם עמוד האש בלילה ומאיר לכולם את הדרך.
כששמעו זאת – התגיירו גם הם כולם.
לאחר מכן שלח הקיסר גדוד חיילים שלישי, ולהם גרם אונקלוס שיתגיירו על ידי שנשק למזוזה, עיין שם.
כשלמדתי מעשה זה, התעוררה לי קושיה: ברוך ה', בשנים האחרונות התרבו מאד בעלי התשובה בעם ישראל, לא היה כדבר הזה מעולם! היו אחד או שניים בדור שנעשו בעלי תשובה, אבל מזה כמה עשרות שנים שארגוני הקירוב פועלים באמצעות סמינרים, וגורמים לאלפי ואף לעשרות אלפי איש הרחוקים מתורה ומצוות – לשוב אל אביהם שבשמים. ממש פלאי פלאים!
כיצד נראים אותם סמינרים?
מביאים את האנשים לבית מלון לסוף שבוע. ביום חמישי אחר הצהרים מגיעים למלון בדרום או בצפון, ונשארים שם עד מוצאי שבת.
ומה עושים שם?
מביאים דרשנים המושכים את הלבבות בדיבורם, והם מוסרים את הכמות המרבית של דרשות שניתן להכניס במסגרת הזמן העומד לרשותם: ביום חמישי בלילה, ביום שישי אחרי ארוחת בוקר, בליל שבת לפני קבלת שבת, אחרי תפילת ערבית, באמצע סעודת השבת, אחרי הסעודה, בבוקר יום השבת לפני קריאת התורה, ואם אפשר – גם אחרי הצהרים ובתוך סעודה שלישית. משתתפי הסמינר יוצאים משם עם עשר עד שתים עשרה דרשות, וכאמור הדרשנים הינם מומחים מיוחדים, היודעים לדבר את הדברים המתאימים, וברוך ה' ישנה הצלחה גדולה.
אולם לאור המעשה עם אונקלוס הגר, רציתי לגשת למארגני הסמינרים ולומר להם: מדוע אתם עובדים כל כך קשה, להביא את מיטב המרצים שימסרו דרשות על גבי דרשות? ישנה חלופה פשוטה יותר: תקראו באזני המשתתפים את הפסוק "וה' הולך לפניהם יומם… ולילה בעמוד אש להאיר להם", ואם חיילי הקיסר מכח שמיעתם הפכו מגויים ליהודים, אותם יהודים תועים ודאי ירצו מיד להתחזק ולשוב בתשובה.
רק יקריאו את הפסוק – ומיד תיווצר מהומה… זה ירצה להזמין תפילין, השני יתחנן שיכשירו לו את המטבח…
מדוע באמת לא משתמשים בעצה נפלאה זו?
התשובה טמונה במה שנאמר בפתח דברינו: תלוי מי מקריא את הפסוק… כשאונקלוס הגר אמר את הפסוק מהתורה הקדושה – "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש" – כולם הרגישו כמה קדושה מונחת בכל מילה של תורה, וראו במוחש איך הקב"ה דואג לעמו ישראל, עד כדי כך שאפילו גוים לא היו מסוגלים להישאר גויים ונעשו גרי אמת. לא כן כאשר מישהו אחר, שאינו בדרגתו של אונקלוס, מקריא את הפסוק – לו אין את אותה השפעה מוחצת על נפש השומע, ועל כן נזקקים לאמצעים אחרים כדי לקרבו.
אמר הכותב: ונאים הדברים למי שאמרם.
לפני כמה שנים התארחתי בעיר בני ברק ביחד עם תלמידיי, בני ישיבה קטנה מרחובות, לשבת של חיזוק, שבמהלכה ביקרו התלמידים במרכזי התורה והחסידות בעיר, והתבשמו מניחוחה של תורה. כמו כן שמעו כמה דרשות מרבנים ידועי שם, בין היתר מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל.
במהלך דרשתו, אחד הבחורים, בלי ששם לב, העביר את שרוולו על גבי מגבעתו. רבי ראובן קלט זאת בעיניו, עצר את שטף דרשתו באמצע המילה וזעק: "שבת, אסור לנגב את הכובע!". החרדה שהיתה מלווה בקולו, גרמה לכל הבחורים שהיו שם לראות בחוש מהי יראת שמים אמיתית.
לאחר השבת, התבקשו התלמידים לכתוב משוב על החוויות שהיו להם בשבת, וכמה בחורים כתבו שהזעקה של רבי ראובן בתוך דרשתו – היא זו שגרמה להם את החיזוק הגדול ביותר, מכל מה שראו ושמעו בשבת. זעקה זו החדירה בהם שאיפה פנימית להיות יראי שמים אמיתיים.
(מתוך 'דורש טוב' הגדה של פסח)