באחד הימים הגיע בחור למרן שר התורה זצ"ל והמתין מספר שעות בתור כדי להיכנס לקודש פנימה. כאחרון בתור, הגיע תורו בשעת לילה מאוחרת. כאשר נכנס למרן, סיפר הבחור כי הוא בן 25 ומחפש שידוך והוא חושב שמה שמפריע לו למצוא את זיווגו הינה בעיה של התקרחות ממנה הוא סובל, והוא ביקש עצה וברכה. ענה לו מרן זצ"ל, שכדאי לו לגשת לבית המרקחת ושם בוודאי יציעו לו תכשיר מסוים שיסייע לו ואולי ימנע את הרחבת התופעה.
לאחר שהבחור הלך לדרכו, פנה אחד מבני הבית למרן זצ"ל ושאלו: הרי כל דקה חשובה לרבינו ללימוד התורה, והנה אנחנו רואים מול עינינו שרבינו יושב כאן במשך שעות ומקבל קהל, ואנשים מטרידים בכל מיני עניינים שיש להם פתרונות פשוטים וידועים, היתכן?
שאל אותו מרן זצוק"ל: כמה זמן הבחור חיכה כאן על מנת להיכנס אלי? השיבו לו שהבחור חיכה כמה שעות עד שהגיע תורו. ענה מרן: תבינו, הבעיה שהבחור הציג בפניי כואבת ומטרידה עבורו בדיוק כמו מי שהיה לפניו, שהתייעץ בנוגע להשתלת כליה שעליו לעבור!
אנשים העוסקים בסיוע לנפש, יכולים ללמוד מכאן שחייבים להקשיב היטב, להבחין ולהתעמק באותה נקודה ספציפית הכואבת ליושב מולם, ולא משנה עד כמה היא נראית בעיניהם פעוטה ושולית (הרב יהודה רפאל, מגזין 'במה').
הנהגה כזאת ראו גם אצל הרה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל, שהתייחס באותה רצינות לכל בעיה ומצוקה בבחינת 'דין פרוטה כדין מאה'. מספר עד ראיה: אברך בא להתייעץ אתו בנוגע למצבה של אחותו, ושאלו שאלה שהיה בה משום פיקוח נפש, ור' אשר כמובן צלל לנבכי הדברים בכל כובד הראש, ודן בהם לכאן ולכאן.
והנה תוך כך נכנס לחדר בחור מבוגר שלא נצרכה עין חדה כדי להבחין הוא אינו בריא בנפשו. הלה בא עם שאלה בפיו: "אכלתי והבטן שלי מלאה, ואמרו לי שאני כבר לא צריך לאכול יותר".
"אם כך אל תאכל עוד", ענה לו ר' אשר בשיא הרצינות.
"אבל אני רוצה לאכול עוד ביס", ענה הבחור.
ר' אשר ניתח יחד עם המסכן את מהות רצונו לאכול עוד נגיסה, האם רק נדמה לו, ואולי הוא באמת שבע, או שמא עדיין לא אכל כל צרכו ובקשתו צודקת… הוא צלל למעמקי השאלה והתייחס אליה באותה רצינות בה ענה לפני רגע לשאלת האברך בנושא של פיקוח נפש של חיי אחותו. (ר' אשר, מפי תלמידיו)