"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (כ"ג, ח')
לכאורה, יש להבין, מה פשר טענתו של בלעם, כי אינו יכול לקלל את עם ישראל משום שהקדוש ברוך הוא אינו מקללם? הלא כל הסיבה לכך שבלק הזמינו בכדי לקלל את עם ישראל, היתה מאחר והקדוש ברוך הוא לא קיללם, שהרי אילו היו מתקללים על ידי ה' יתברך, לא היה צורך בקללתו של בלעם!
את התשובה, נבין על פי המעשה הבא:
מעשה ביהודי, אשר התגורר במשך תקופה ממושכת ב'דמי מפתח', הסדר שמשמעותו הוא תשלום של חלק מסויים ממחיר הדירה, בתמורה לזכות לשכור את הדירה באופן קבוע במחיר מוזל. לאחר תקופה, אחר שגדלה משפחתו, זכה אותו יהודי לרכוש לעצמו דירה חדשה, גדולה ומרווחת, כאשר הוא משלם תשלום משמעותי מראש, ואת היתרה בכוונתו לממן מהשבת זכותו בדירת דמי המפתח לבעליה, וקבלת התשלום הראשוני ששילם.
אך בשלב זה התברר לאותו יהודי, שאין זה כה פשוט… בעלי הדירה סירבו להשיב את דמי המפתח, עובדה אשר הותירה אותו חסר אונים לחלוטין. ברור היה לו, כי מבלי הסכום המשמעותי בו היה מדובר – לא יוכל לשלם את יתרת מחיר הדירה שרכש, והדבר יגרור כמובן השלכות משמעותיות, ובכללם קנס גדול בשל העיכוב בתשלום הסכומים עליהם התחייב.
מיודענו הסתובב במשך ימים ארוכים כשהוא מוטרד ולחוץ, והמתח כמובן נתן את אותותיו במצב הרוח המשפחתי. אולם משהגיע יום שבת קודש, התעלה מעל עצמו והשיל מעליו את כל דאגותיו. הוא השתדל להסיר מליבו כל מחשבה אודות הסכום שעליו לשלם, ואודות מקור המימון שנחסם בפניו, ולאמץ את התחושה כביכול כל מלאכתו נעשתה ושום דבר אינו מטרידו.
אותו יהודי, נמנה על חסידיו של הצדיק רבי משה יחיאל מאוז'רוב. גם בשבת זו, כמדי שבת בשבתו – התפלל בבית מדרשו של הצדיק, ואף השתתף בשולחנותיו הטהורים. כך בליל שבת, כך בשבת בבוקר, וכך גם בשעת רעוא דרעווין…
או אז, בשעה נעלה זו, נשא הצדיק את דברי תורתו ואמר: "נאמר בפסוק (ישעיה ס', כ"ב) 'בעיתה אחישנה', ודרשו על כך חז"ל הקדושים (סנהדרין צ"ח, ע"א): 'לא זכו – בעתה; זכו – אחישנה'. ומדבריהם שמענו, כי לעיתים, גם אם עדיין לא הגיעה עת הישועה, מכל מקום אם האדם בבחינת 'זכו', והיינו שעומדת לו זכות מיוחדת – הרי שיכול הוא לזכות ל'אחישנה', והקדוש ברוך הוא יקדים את ישועתו!".
דבריו אלו של הצדיק, עוררו תקוה חדשה בליבו. מי יודע? אולי תמצא גם בידו זכות אשר תחיש את ישועתו?
במוצאי שבת, לאחר הבדלה, הורה הצדיק למיודענו כי ימתין מעט, ומשעזבו שאר הנוכחים את המקום – פנה אליו ובירר האם ישנה התקדמות כלשהי בנוגע לדירה, שכן מיודענו כבר הספיק לספר לו בשבוע החולף אודות הבעיה אשר צצה לה לפתע פתאום.
בלב כבד, סיפר מיודענו את האמת לאמיתה. הוא סיפר כי לעת עתה אין כל התקדמות, והרי הוא כעת בבחינת 'מאין יבוא עזרי'. פתח הצדיק ואמר: "הלא זה עתה דיברנו על הנושא של 'בעיתה – אחישנה'… ובכן, בזכות כך שהסרת דאגה מליבך ביום השבת, וכיבדתו במנוחת הדעת שלמה – תזכה אף אתה שישועתך תוחש משמים!".
ואכן, הפלא ופלא: שעה קלה לאחר מכן, כאשר הגיע מיודענו אל ביתו – מצא את רעייתו ממתינה לו בהתרגשות בפתח הבית. היא סיפרה, כי זה עתה הגיע בעל הדירה, וביקש להיפגש עמו בדחיפות.
מיודענו ניגש להבדיל על היין, ולכשסיים – נשמעו דפיקות בדלת. היה זה שוב בעל הבית, אשר הכריז על נכונותו לקבל בחזרה את הזכות המלאה בדירה, ולהשיב את דמי המפתח לבעליהם…
וכך, עוד באותו הערב נחתמו המסמכים הדרושים, והסכום המדובר שולם עד לפרוטה האחרונה. דבריו של הצדיק התקיימו במדוייק: "בעיתה – אחישנה"!
הרי לנו, כי לעיתים, גם לאחר שנגזרה טובה על האדם – יש צורך בזכות מיוחדת בכדי לזרז את הטובה לבוא. וכן לאידך גיסא. לעיתים, חובה מסויימת, שאינה סיבה מספקת לעונש – מזרזת את העונש שהגיע לאדם בלאו הכי בשל חטא אחר, וגורמת לכך שלא יזכה להארכת אף, כפי שהיה זוכה בלעדיה…
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של רבינו ה'אור החיים' הקדוש שהיה אומר כך: כאשר אין מגיע לאדם עונש, לא יתכן שתפגע בו קללה כלשהי, ואפילו לא קללתו של בלעם הרשע. לא יעלה על הדעת כי ביכולתו של בלעם יהא לגרום לכך שהבורא יתברך, הטוב והמיטיב, יאפשר להרע לאדם שאין עול בכפיו!
אלא מה? כוחו של בלעם היה בכך, שכאשר הגיע לאדם עונש בשל מעשיו, אלא שמשמים האריכו אף ודחו את עונשו – הרי שעל ידי קללתו הזדרזה הרעה לבוא. אולם כעת הסביר בלעם, כי מאחר ועם ישראל אינם ראויים לעונש כלל, והקדוש ברוך הוא כלל אינו חפץ לקללם – הרי שאין בכוחה של קללתו לפעול מאומה, ועל כן אין ביכולתו למלא את מבוקשו של בלק ולקללם.
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (כ"ג, כ"א)
בדברי הפסוק, יכולים אנו למצוא רמז נפלא, על פי המעשה הבא:
מעשה ביהודי, אשר בעקבות שרשרת של עיכובים בלתי צפויים – מצא את עצמו בשעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי חצות, בדרכו אל השטיבלאך שבשכונת 'זכרון משה', כשהוא מבקש להתפלל תפילת ערבית במנין. בשעה זו, הסיכוי למצוא עשרה יהודים אשר טרם התפללו תפילת ערבית – היה נראה קלוש למדי: כאשר הגיע אל השטיבלאך, הוא מצא שם שני יהודים בלבד, וגם הם כבר עמדו לעזוב את המקום, לאחר שנואשו מהסיכוי למצוא מנין לתפילה.
אולם מיודענו, אשר הקפיד מאז ומעולם על תפילה במנין בכל מחיר, לא הסכים להרים ידיים ולוותר. הוא התחנן בפני אותם שני יהודים כי ימתינו עוד שעה קלה, תוך שהוא מתחייב כי ידאג למנין כדת וכדין. במקביל, התקשר הלה לתחנת מוניות קרובה, והזמין שבע מוניות אל השטיבלאך, תוך שהוא מבקש מראש המתנה של רבע שעה במקום…
מאחר ומדובר היה בשעת לילה מאוחרת, לא חלפו אלא רגעים ספורים עד שהגיעו המוניות למקום. מבלי לאבד רגע, ביקש מיודענו מהנהגים כי יואילו להצטרף ולהשלים מנין בשעת ההמתנה, חילק כיפות לאלו מביניהם שלא היו שומרי תורה ומצוות, וכך, החלה עד מהרה התפילה במנין של יהודים יקרים, אשר חלקם זכו בעקבות כך להתפלל תפילת ערבית, אחרי תקופה ארוכה בה לא זכו לכך…
רבע שעה לאחר מכן, הסתיימה התפילה, ומיודענו שלף את ארנקו וביקש לשלם לנהגי המוניות את המגיע להם. אולם כאן, ציפתה לו הפתעה: כל הנהגים, עד האחרון שבהם, סירבו לקבל כל תשלום. "אנו גובים תשלום על עבודה, ואילו תפילה – אינה עבודה!", הבהירו הללו, ושלושה מביניהם אף הכריזו כי מאותו היום ואילך יפקדו את בית הכנסת מדי ערב…
הרי לנו דבר פלא: יהודי, גם אם הוא רחוק מתורה ומצוות – מכיר בכך שהמצוות הינן בגדר 'זכות' ולא בגדר 'עמל'!
ובכן, נקודה זו רמוזה בדבריו של בלעם הרשע, שאמר כי "לא ראה עמל בישראל", כלומר, בלעם הזכיר את מעלתם של ישראל, שבכל המצבים אינם מתייחסים אל המצוות כ'עול' וכ'עמל' – אלא כזכות גדולה ונפלאה!
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (כ"ג, כ"ד)
ובמדרש (במד"ר כ', כ'): "הן עם כלביא יקום" – 'אין אומה בעולם כיוצא בהם. הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות, ועומדין משנתן כאריות, וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות, ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן".
בפשטות נראה, כי כוונת חז"ל הקדושים הינה לבאר את השבח ששיבח בלעם את ישראל, ולומר כי נשתבחו בכך שהם אינם פותחים את היום בכוסית של יי"ש, כמו שאר גויי הארצות, אלא בקריאת שמע ותפילה – שרק לאחריהן הם מתחילים את סדר יומם ופונים לעסוק בדרך ארץ ובמשא ומתן. אולם לכשנתבונן בדברים, נמצא כי יש בהם עומק רב, אותו נוכל להבין על פי המעשה הבא אותו מספר ה'סבא' מנובהרדוק בספרו 'מדרגת האדם':
בעיר ורשה, היתה חבורת גנבים, שהצליחה ללסטם את הבריות בדרך מתוחכמת במיוחד. הם היו פונים אל קורבנם האומלל, ומציעים לו לקנות מהם מאה אלף רובל בשטרות כסף מזוייפים, בתמורה לשלושים אלף רובל בשטרות כסף אמיתיים, תוך שהם מבטיחים שמדובר בזיוף כה מקצועי – עד שאין בעולם מי שיוכל לעמוד עליו.
בכדי לשכנעו בכדאיות העיסקה – הם היו מציעים לו הצעה מפתה: הם היו מוסרים לידו כמה משטרות הכסף הללו, ומציעים לו לגשת עמם אל הבנק… אם בבנק יזהו את הזיוף – הרי שהעיסקה כמובן בטלה ומבוטלת… אולם אם השטרות יעמדו במבחן עיניהם הבוחנות של הבנקאים – הרי שהקונה יכול להיות סמוך ובטוח, כי אף אחד אחר לא יוכל לגלות את טיבם האמיתי.
ואכן, אנשים רבים נפלו בפח, ונענו להצעה המפתה. הם היו ניגשים עם השטרות אל הבנק, ואכן, התברר כי אפילו הבנקאים המומחים ביותר לא הצליחו לזהות את הזיוף. בעקבות כך, התפתו אותם אנשים לשלם שלושים אלף רובלים בשטרות אמיתיים, בתמורה למאה אלף בשטרות המזוייפים אותם הציעו הנוכלים.
דא עקא, שכאשר היו הללו יוצאים מביתם של הגנבים ובאמתחתם שטרי הכסף המזוייפים – היו ממתינים להם בקרבת מקום שוטרים, אשר עצרו אותם בתואנה שהגיע אליהם מידע אודות חבורת זייפנים הפועלת בעיר… מאחר והעונש על החזקת שטרות כסף מזוייפים היה חמור ביותר, עד כדי עונש מוות או למצער מאסר ממושך – היו האומללים נחרדים עד עמקי נפשם, וכך, הם היו מחכים לשעת הכושר, ובורחים כל עוד רוחם בם – תוך שהם משאירים את המזוודה ובה כל השטרות המזוייפים בידם של השוטרים.
אותם אנשים שאיבדו את כל רכושם, לא העלו בדעתם את האמת הפשוטה: האמת היתה, שה'שוטרים' – לא היו אלא גנבים בתחפושת, חלק מחבורת הנוכלים. השטרות המזוייפים – לא היו מזוייפים כלל, אלא שטרות אמיתיים, ולכן הם עמדו במבחנם של הבנקאים המומחים ביותר. ואילו התרמית היתה מבוססת על ההנחה, שהאדם הסבור כי בידו שטרות מזוייפים – לא יהיה אמיץ דיו בכדי לטעון כי מדובר בשטרות אמיתיים, ולהעמיד את טענתו במבחן… אילו היה בו האומץ לכך – הוא היה ניגש עם ה'שוטרים' אל הבנק, מוכיח את טענתו, ונותר כשבידו מאה אלף רובלים בשטרות אמיתיים! אולם מאחר והוא עצמו סבר שמדובר בשטרות מזוייפים – הוא חשש לעשות זאת, וכך, הוא השאיר את הכסף בידם של הנוכלים, בעודו סבור כי הצליח להציל את עצמו מגזר דין נורא ואיום…
הרי לנו, כי ההבדל בין רווח עתק לבין הפסד צורב – נעוץ היה בנקודה אחת: באמונה! מאחר ואותם אנשים לא האמינו באמת ובתמים באיכותו של הכסף שבידם, הם לא צלחו את שעת המבחן – והפסידו את כל רכושם!
ומכאן, מסר לדורות: אם האדם אינו מצליח לעמוד במבחן רוחני, הרי שיש בכך כדי להוכיח שאמונתו מלכתחילה לא היתה חזקה דיה!
כעת, נוכל להבין את דברי השבח של בלעם הרשע ביחס לעם ישראל: כאשר בלעם הרשע ראה שישראל קוראים קריאת שמע ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, הוא לא התרגש. הוא ידע, כי בכך אין די בכדי להוכיח את אמונתם ובטחונם בצור העולמים באופן מושלם, משום שהאמונה נבחנת בשעת מבחן! אכן, כאשר ראה בלעם שהאמונה מלווה את עם ישראל גם כאשר הם יוצאים מבית הכנסת, ופונים לעסוק במשא ומתן – או אז הוא הבין שאמונתם איתנה, שכן עומדת היא במבחן חיי היומיום! ובכן, זו אמנם אמונה שיש מקום להתפעל ממנה, ועליה התנבא ואמר: "הן עם כלביא יקום"!
"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים" (כ"ד, ב')
ובגמרא (בבא בתרא ס', ע"א): "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר, ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה".
לכאורה, עלינו להבין, מדוע הדגיש בלעם דווקא את העובדה הזו, שפתחי אהליהם של ישראל אינם מכוונים זה כנגד זה? מה מיוחד במעלה זו, מבין שלל מעלותיהם של ישראל, עד שהיא זו שגרמה לבלעם התפעלות מיוחדת?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
בפאתי העיירה גרודנא, שכן מפעל לייצור טבק. המפעל היה בבעלות יהודית, ואף העסיק מאות יהודים באגפיו השונים. היה זה מפעל חשוב עבור הכלכלה הפולנית, ואף היה אחראי על אספקת חלק ניכר מהתצרוכת המקומית, עובדה אשר גרמה לשלטונות לגלות בו ענין רב.
כך, ביום מן הימים, גילה מי שגילה, כי המפעל שובת יומיים בכל שבוע: ביום ראשון – שהוא יום המנוחה הלאומי, וביום השבת – היום הקדוש ליהודים. עובדה זו, לא מצאה חן בעיני השלטונות אשר חששו מפני פגיעה באספקה השוטפת של תצרוכת הטבק של איכרי המדינה, ולפיכך יצאה הוראה רשמית אשר חייבה את הפעלתו של המפעל ברציפות, ששה ימים בשבוע, מיום שני – ועד לאחר יום השבת.
משמעותה של גזירה זו, אילו יצאה אל הפועל, היתה, חילול שבת המוני על ידי מאות יהודים, והשבתת קדושת השבת אצל אלפי בני משפחותיהם. מציאות שכזו, עלולה היתה להשפיע בעקיפין על קדושת השבת באזור כולו, ותוצאותיה מי ישורון!
לפיכך, רבנים ועסקנים ששמעו על הגזירה, מיהרו לשלוח משלחת דחופה אל רבם של כל בני הגולה – מרן ה'חפץ חיים' זיע"א, בכדי לבקשו כי יכנס בדחיפות אסיפת רבנים בוורשה הבירה, בכדי שזו תמחה בממשלה הפולנית על החלטתה ותפעל לביטולה.
היה זה בערוב ימיו של ה'חפץ חיים'. באותם ימים, שמיעתו כבר היתה כבדה, ותגובותיו קצרות. לאחר שהוצע בפניו הענין כולו, הוא נאנח מעומק ליבו, הניד בראשו ואמר: "אכן… יש לכנס אסיפת רבנים בגרודנא!"…
השלוחים, אשר סברו כי דבריהם לא הובנו כהלכה, חזרו והסבירו כי הינם מבקשים שתתכנס אסיפת רבנים בוורשה, בכדי למחות בממשלה הפולנית. אולם ה'חפץ חיים' רק נאנח שוב ואמר: "אכן, יש לכנס אסיפת רבנים בגרודנא!"…
גם בפעם השלישית, כאשר שבו השלוחים והסבירו את המצב, תוך שהם מדגישים כי המפעל אמנם נמצא בגרודנא, אולם ההוראה הגיעה מגבוה, מהממשלה שמושבה בוורשה – לא שינה ה'חפץ חיים' מדבריו: "אכן, יש לכנס אסיפת רבנים בגרודנא!", הוא חזר בשלישית.
לא נותרה לשלוחים ברירה, כי אם לחזור אל משלחיהם ולהביא בפניהם את תשובתו של ה'חפץ חיים'. ולנוכח הוראתו הברורה של גדול הדור, מי יכול לסרב? ואכן, בלית ברירה החלו העסקנים שוקדים על כינוסה של אסיפת רבנים בגרודנא, על פי הוראתו של ה'חפץ חיים', כאשר אף ה'חפץ חיים' עצמו, חרף זקנותו המופלגת, מטריח את עצמו להשתתף באסיפה לצד מאות רבנים מכל רחבי המדינה.
עם הגיע ה'חפץ חיים' לגרודנא, הורה הוא לאסוף את תושבי העיר לכנס מיוחד, שיוקדש לנושא של חיזוק היהדות ושמירת השבת, בעודו מתבטא ואומר: "אם בשמים נגזרה הגזירה על גרודנא, הרי שאין הדבר תלוי אלא ביהודי גרודנא, שהרי הגויים אינם מצווים על שמירת השבת!"…
ואכן, יהודי העיר התכנסו וקיבלו על עצמם גדרים בשמירת השבת, ולאחר מכן – הורה ה'חפץ חיים' לקרוא אליו את בעלי מפעל הטבק המדובר, ולדרוש מהם לקבל החלטה ברורה, כי במידה ואמנם ידרשו על ידי השלטונות להפעיל את המפעל בשבת – הרי שהם לא יצייתו להוראה, בכל מחיר, גם אם הדבר יהיה כרוך בסגירתו של המפעל לצמיתות.
לאחר שהתקבלה התחייבות מצידם של בעלי המפעל, הורה ה'חפץ חיים' לכנס את מאות עובדי המפעל, וגם מהם הוא דרש התחייבות, כי יהיה מה שיהיה, הם לא יסכימו בשום אופן לעבוד ביום השבת, אפילו אם ימצאו את עצמם כשמטה לחמם נשבר!
רק לאחר שעובדי המפעל התחייבו אף הם כדרישת ה'חפץ חיים', הורה הכהן הגדול מראדין כי הגיעה השעה למעט השתדלות… הוא ציוה לשלוח משלחת בת שניים או שלושה חברים לוורשה, בכדי לבקש מהשלטונות את ביטול הגזירה. ואמנם, לאחר שיהודי גרודנא עשו את שלהם – נשאה ההשתדלות פרי, והגזירה התבטלה…
הרי לנו, כי הגוי אינו יכול לפגוע ביהודי – אלא כאשר היהודי פותח לו פתח! כל עוד היהודי מבצר את עצמו בין חומות הדת, ומקפיד לאחוז היטב בדרך אבותיו – הגוי לעולם לא יוכל להזיק לו!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של בעל ה'כלי יקר' שהיה אומר כך:
אחת הסיבות לכך שישראל נמנעו מלכוון את פתחי אהליהם זה כנגד זה, היתה בכדי למנוע כל חשש של עין הרע. מעתה, הבין בלעם היטב, כי כל עוד ישראל אינם מניחים פתח לעין הרע שתשלוט בהם – אף הוא לא יוכל להטיל בהם עין הרע ולהזיקם, ועל כן הדגיש נקודה זו!
('מתוך הספר 'ללמדך)
