יוחנן וסרמן
בימים האחרונים קיימנו שיחה עם כ"ק אדמו"ר מ'תולדות משה', שתתפרסם בעז"ה בעלון 'לקראת שבת הבעל"ט. ומאחר ומעיינו של הרבי נובע שפע של וארטים סיפורים ועובדות יותר מכפי שיכול הגיליון להכיל בשיחה אחת בודדת, על כן אמרנו בל נמנע טוב מבעליו, ואת 'נובלות החכמה' שנותרו ושלא נכנסו למאמר ההוא, נביא כאן ב'הפותח', לתועלת הציבור. וזה הדבר אשר שמענו מפיו:
מעשה נפלא שמעתי מפי אחיו של בעל המעשה, ויש בו לימוד גדול מאוד בדרכיה הנפלאות של ההשגחה העליונה, ומאחר ואמרו צדיקים על הכתוב 'האמנתי כי אדבר' שצריכים הרבות בדיבורים על אמונה כי הדיבור מחדיר את האמונה בלב, וכדרך שכתוב "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" – על כן אמרתי לא אמנע טוב מעצמי ומהשומעים ואספר את הסיפור הנפלא למען ידעו דורותינו וכו'.
וכך היה המעשה ששמעתיו בעת שהגעתי להשתתף בשמחת ברית:
סיפר לי היהודי שיש לו אח ולו בת יחידה. כמובן שההורים גידלו אותה בתנאים מיוחדים, והשקיעו את כל כוחותיהם בהתפתחותה ושגשוגה כדרך שאדם עושה כשהתברך בבת אחת יחידה.
בהגיעה לפרקה, התקשה אביה עד מאוד למצוא לה שידוך. לא מפני שהתמעטו הקופצים, אלא מפני שהוא עצמו היה מלא חששות וחרדות, שמא יפקיד חס ושלום את בתו בידי אדם שאינו ראוי, והלה עלול למרר את חייה כידוע ליודעים…
מאידך, להשאיר אותה עזובה בית אביה זה גם לא פיתרון, וכך היה האב מלא בלבטים וחששות, ולא היה מסוגל להכריע לכאן ולכאן, וכל פעם שהציעו לו שידוך והיה מברר ושומע שירות ותשבחות על הבחור המדובר, בכל זאת היה לבו נוקפו, שמא רק מגזימים המשבחים כדרך העולם שמשתדלים לומר רק טובות בענייני שידוכים כידוע.
והנה הגיעה הבת לגיל מתקדם מעט, כל החברות שלה כבר התחתנו זה מכבר והיא עדיין עזובה בית אביה, והימים ימי הרחמים והסליחות.
בצום גדליה, היום הראשון של עשרת ימי תשובה, נקלע האב לבית מדרש כלשהו. בעודו מהרהר בגורלה של בתו, ובלבטים המטרידים את מנוחתו, והנה נפתח לבבו, והחל לשפוך שיח לפני יושב מרומים בדמעה ובתחנונים, עמד והתפלל מעמקי הלב כפי שלא התפלל מעודו.
סיים האב את תפילתו, קינח את דמעותיו, התאושש מעט ופנה להמשיך בשגרת יומו.
והנה אך נכנס האב למכוניתו והתכונן לצאת לנסיעה למחוז חפצו, נוקש בחור חמד על חלון המכונית בעדינות ושואל אותו אם הוא נוסע אולי לשכונה פלונית… השיב האיש בחיוב והבחור שאל אם הוא יכול להצטרף אליו.
וכך מצא אבי הנערה את עצמו כשהוא מסיע במכוניתו בחור שנראה ירא שמים ונעים הליכות. ועל אף שבדרך כלל אין הוא מסוג האנשים שפותחים בשיחה עם הטרמפיסטים הנוסעים עמם, שתל הקב"ה שאלה בפיו: הוא פנה אל הבחור הנוסע עמו ושאל אותו: "מה אתה מחפש בשכונה פלונית?".
השיב לו הבחור, שהוא רוצה להיכנס לאחד האדמו"רים המתגוררים בשכונה, ולתת לו 'קוויטל' עם 'פדיון' מכובד, לכבוד עשרת ימי תשובה והימים הנוראים.
"האם אתה מחסידיו של אותו אדמו"ר?", שאל האב את הבחור, והלה השיב בשלילה. "לא ולא, יש לי רבי אחר, אבל האדמו"ר הזה, הוא יהודי יקר ועובד ה', אלא שההצלחה לא האירה לו פנים ואין לו חסידים בכלל, ולכן אני חושש שעכשיו בימים אלו כשכל האדמו"רים עסוקים עד למעלה מראשם בקבלת קהל, הוא יושב בדד ואין איש שם על לב ליהנות אותו ולהעניק לו 'פדיון', מתת כספית שתשמש אותו לצרכי החג הקרב ובא…".
שמע הנהג את דברי הבחור, והם עשו רושם חזק בלבו. כזה בחור עדין ורגיש, שמרחיק נדוד עד לשכונה אחרת, ומקדיש מדמי הכיס שלו סכום נכבד כדי לתת ליהודי אחר, מפני החשש שמא לא יהיו אחרים שיעשו זאת! הרי הבחור הזה, מידות טובות בוודאי יש לו, כפי שעינינו רואות בצורה ברורה! עכשיו נשאר רק לברר כיצד הוא לומד ומה מידת יראת השמים שלו…
לא יצאו ימים מרובים, ובערב יום הכיפורים של אותה שנה, כבר נסגר השידוך בשעה טובה ומוצלחת.
הרי לנו כוחה של תפילה אמתית מעמקי הלב. האבא שפך את לבו וזעק אל ה' בכל כוח כוונתו, ומיד זכה להארה נפלאה משמים, כשהבחור המיועד לבתו רץ אחריו ונקש על חלון מכוניתו!