ג'ק עמד נרגש וחסר סבלנות בין מאות הממתינים באולם קבלת הפנים של שדה התעופה בניו יורק. רוב האנשים באולם המתינו לחבר או לבן משפחה שטס לפני כמה ימים או שבועות, אבל ג'ק חיכה למישהו שהוא לא ראה כבר חמש-עשרה שנים תמימות.
לפני חמש עשרה שנים למד ג'ק בבית הספר התיכון עם נער בשם רוג'ר. הם היו באותה תקופה חברים טובים ביותר, וכמעט לא נפרדו לרגע. כשסיימו את בית הספר, המשיך ג'ק ללמוד באוניברסיטה בניו יורק ולאחר מכן פנה לעסקים, ואילו רוג'ר עבר למדינת טקסס, שם נשא אשה מקומית וחי בקהילה קטנה שחבריה עובדים את האדמה, חיים בפשטות ומחנכים את ילדיהם להסתפק במועט.
בחמש עשרה השנים שעברו, הספיק ג'ק לפתוח מסעדה באחד הרחובות הראשיים של ניו יורק. המסעדה הצליחה והייתה יוקרתית ביותר, וכך הפך ג'ק לאדם אמיד. הקשר בינו לבין רוג'ר כמובן כבר לא היה כל כך הדוק כמו בימי התיכון, אבל מדי כמה חודשים הם דיברו בטלפון והתעדכנו מה קורה זה אצל זה. למרות ההבדל הגדול ביניהם – ג'ק היה ניו יורקי טיפוסי ואילו רוג'ר טקסני שחי בפשטות ובצניעות – החברות ביניהם לא נעלמה.
מזה זמן רב הפציר ג'ק ברוג'ר לבוא ולבקר אותו בניו יורק, ואפילו הציע לשלוח לו כרטיס טיסה. הוא אמר שהוא רוצה לטייל אתו בכל המקומות שבהם גדלו בילדותם, בבית הספר ובשכונה, אך לאמתו של דבר בסתר ליבו השתוקק שחבר נעוריו יראה את עושרו ואת הצלחתו.
זמן רב סירב רוג'ר להצעה, אך לבסוף נכנע להפצרות והודיע שיגיע לביקור. לקראת נחיתתו של רוג'ר עזב ג'ק את המסעדה, למרות שזו הייתה שעת הלחץ, והגיע לקבל באופן אישי את חברו משכבר הימים. הוא נדחק בין הממתינים הרבים וציפה בחוסר סבלנות. הנה, עוד רגע יראה את חברו הוותיק, שאותו לא ראה כבר חמש עשרה שנים.
אחרי עוד כמה דקות, הגיח רוג'ר לאולם הנוסעים הנכנסים, כשהוא חובש כובע בוקרים עשוי עור ופניו שזופות וצרובות שמש. ג'ק רץ לעברו והשניים התחבקו בהתרגשות. "כמה השתנית מאז התיכון", אמרו האחד לשני ופרצו בצחוק.
"טוב, הנהג שלי מחכה לנו", אמר ג'ק. "אני כבר 'מת' להראות לך את הבית שלי ואת המסעדה. אתה בטוח תיהנה. אני מתאר לעצמי שבטקסס אין לכם הרבה דברים כאלו"…
רוג'ר לא נראה כל כך נלהב. הוא הביט בתנועה הסואנת על הכביש המהיר משדה התעופה למרכז מנהטן במבט ביקורתי. "בשביל מה צריך כל כך הרבה מכוניות?" אמר, "תראה כמה רעש וכמה עשן".
כשהגיעו למרכז העיר, גבר חוסר הנחת של רוג'ר. על המדרכה לידם צעדו עשרות אנשים ממהרים, כשכל אחד מדבר בטלפון הנייד שלו. מכוניות צפרו בקולי קולות, ואמבולנס חלף ביעף ביללה מחרישת אוזניים. "איך אפשר לחיות כך, מוקף ביער של בנייני בטון, זכוכית ופלדה, בלי טיפה של טבע חי ונושם?" שאל את חברו. אבל ג'ק הניף את ידו בביטול. זה אף פעם לא הפריע לו…
לפתע עצר רוג'ר את הליכתו, והושיט יד לעצור גם את ג'ק. "אתה שומע?" שאל והטה את אזנו.
"שומע מה?" שאל ג'ק.
"את הצרצר. יש פה צרצר", אמר רוג'ר.
"צרצר?" צחק ג'ק, "איך אפשר לשמוע צרצר ברעש הגדול הזה?"
"אני שומע", אמר רוג'ר והתכופף להיטיב לשמוע. הוא התקרב בזהירות לעציץ גרניום שפרח ברחבה שלפני בניין משרדים, הושיט את ידו אל בין הענפים ושלף מתוכו צרצר.
"אתה רוצה לומר לי ששמעת את הצרצר הקטן הזה בתוך כל הרעש הגדול מסביב?" התפלא ג'ק. "לא זכור לי מילדותנו שהייתה לך שמיעה טובה במיוחד"…
"למה שמיעה מיוחדת?' השיב רוג'ר. "יש לי שמיעה רגילה ביותר. האם אתה שומע את צפצוף הציפור מעלינו?"
ג'ק נענע את ראשו בפליאה. "יש בכלל ציפורים במנהטן?" שאל.
"בוודאי שיש", אמר רוג'ר, והצביע על הציפורים שהתעופפו בין שני עמודי חשמל, "אני שומע את הצפצופים שלהן".
"אני לא חושב שאפשר לשמוע רעשים כה חלשים ברעש הגדול שלניו יורק", אמר ג'ק.
"אתה חושב כך?" חייך רוג'ר, "אז בוא נעשה ניסוי קטן"… הוא הוציא מכיסו כמה מטבעות קטנים והשליך אותם ארצה. המטבעות התפזרו בצלצול עדין על המדרכה. כל העוברים והשבים שהיו לידם עצרו ובדקו את כיסיהם, לראות שהכסף לא נפל מהם.
"ראית איך כולם שמעו פתאום את הרעש החלש של המטבעות?" אמר רוג'ר, "כל אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע ואת מה שקרוב לליבו. את הצרצר או את הציפור אינכם שומעים בניו יורק, כי הם לא קרובים ללבכם. הם בכלל לא מעניינים אתכם. אבל צליל הכי חלש של כסף – יגרום לאנשים לעצור מיד ולחפש, כי הכסף נמצא בראש מעייניהם. זה מה שמדבר אליהם פה, בניו יורק, וזה מה שמעניין אותם".
*
איך אפשר לשמוע את קול ה' בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה?
הסוד הוא הרצון! האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים – רק לא את קולו של הקב"ה.
(אור התורה, הובא בליקוטי שמואל)