רבותינו גילו לנו כי בכל שנה חוזר ומאיר מחדש אור גאולת מצרים, זהו אור ממשי של חרות הנפש המאיר בנשמת כל אחד מישראל

1

בדרך כלל המושג 'כאילו' מייצג מציאות מדומה. כשאומרים לאדם תרגיש 'כאילו', מבקשים ממנו להתייחס למאורע שלא התרחש במציאות 'כאילו' באמת התרחש, כאילו נסעת, כאילו אכלת וכדומה. 'כאילו' זאת השוואה, לא מציאות.

גם כשאומרים "כל השומר שבת כהלכתה כאילו קיים כל התורה כולה" אין הכוונה שאפשר לשבת כל השבוע באפס מעשה ולקבל שכר 'כאילו' קיים כל התורה כולה בגלל שמירת שבת, אלא רק ללמדנו כי יש בחינה בשמירת השבת השקולה כנגד כל התורה.

בליל הסדר המושג 'כאילו' מקבל משמעות אחרת.

2

המשנה אומרת כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", הרמב"ם מוסיף רק כמה מילים אבל מעניק משמעות נוספת ל'כאילו' הזה: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". בעוד שהמשנה מבקשת מאיתנו שבכל דור ובלי קשר למרחק הזמן שחלף, נרגיש את עצמינו כחלק מהגאולה הכללית של אז, בא הרמב"ם ומכוון אותנו למצוא את הגאולה האישית שלנו כמשהו שמתרחש היום, עכשיו.

ב'כאילו' הזה מבקשים מאיתנו להיכנס ב'אמיתי' לתוך חוויה מציאותית בה נחוש כי אנו עצמינו ובשרינו יצאנו ממצרים. ולא רק אז, אלא גם היום ועכשיו אנו חווים איזו שהיא יציאה לחרות.

וה'כאילו' הזה מחייב בירור. זה הגיוני לצפות מאדם שיעורר רגש מול מציאות קיימת, לבקש מאבא לעורר רגשי אהבה אל ילדו וכדומה, אבל איך ניתן לחייב בן אדם להרגיש משהו מופשט שיתכן ומעולם לא חווה ואפילו לא ראה.

אם מחייבים אותנו זה בהחלט אפשרי. אלא שבכדי לדעת איך עושים את זה, עלינו להבין מה המשמעות יוצאת הדופן של ה'כאילו' הזה.

3

קיים הבדל עקרוני בין עבודת האמונה לעבודת המידות. התכונות והמידות שלנו הן מצב נתון, נולדנו עם מידות מסוימות, ותפקידנו בחיים לעבוד עליהן, ליישר אותן, לשפר אותן וכן הלאה. כשאדם זוכה לתקן מידה הוא הביא לעולם משהו חדש.

אמונה לעומת זאת היא דבר שקיים בתוכנו, בעומק נשמתנו. אמונה היא המציאות האמיתית, האבסולוטית, אלא שהעולם שסביבנו מעמיד את עצמו כמציאות האמיתית ובכך יוצר מחיצות בינינו לבין האמונה ומטה את ליבנו ואת דעתנו אל כוחות אחרים זולת בורא עולם. תפקידנו הוא לגלות את האמונה שבליבנו ולעורר אותה עד שתהווה עבורנו מציאות מוחשית וכל חיינו יתנהלו על פיה.

לדוגמה, כשאנו מצליחים לעורר בקרבנו אמונה בהשגחה פרטית איננו מחדשים דבר. ההשגחה פרטית הייתה קיימת עוד קודם, היא ניהלה אותנו גם לפני שגילנו אותה, והיא ממלאת את כל ההוויה שלנו ושסביבנו אם אנו מודעים לה ואם לאו. כל מה שעשינו הוא לתת לה מקום בלב, להחיות את ההרגשות המאובנות שלנו ולהפיח בהן רוח חיים.

4

החיוב לראות את עצמו כאילו יצא ממצריים שייך לחלק של עבודת האמונה, להתחבר למשהו שכבר קיים ונמצא בתוכנו.

יציאת מצרים היא מציאות קיימת ולא רק ברובד ההיסטורי והכללי. מהר"ל מדגיש את החובה לראות את הגאולה כתהליך השייך לכל דור ודור בפני עצמו, ואת הגאולה הפרטית של כל יחיד בתוך הכלל.  ראיה זאת מחייבת למידת תהליכי היציאה לחרות האינדיבידואלים שעובר כלל ישראל עם האתגרים שבכל דור וגם הבנת המקום והתפקיד הייחודי של הפרט בתוך הכלל, כדי להביא אותנו להרגשה מוחשית של מקומנו ביציאת מצרים שבכל דור.

וברובד היותר אישי; רבותינו גילו לנו כי בכל שנה חוזר ומאיר מחדש אור גאולת מצרים, זהו אור ממשי של חרות הנפש המאיר בנשמת כל אחד מישראל. החיוב שלנו לעורר אותו בקרבנו, לתת לו להבקיע מבעד לעטיפות שעטינו על עצמינו ולהאיר את הפינות היותר חשוכות. לא מבקשים מאיתנו לדמיין משהו מופשט או לראות את עצמינו כחלק מסיפור שחוצה לנו, אלא לצרף את עצמינו למשהו הקיים ומתרחש בתוכנו, לתת לו מקום בהוויה שלנו ולחוות אותו כמשהו טוב ונפלא שעובר עלינו.

לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים משמעו להרגיש שבורא עולם מאמין בנו וביכולת שלנו להשתחרר מכבלי מצרים, להתחבר לנקודה הכי פנימית שבתוכנו, זאת שלעולם תישאר בת חורין משום שהיא תמיד מחוברת לאמונה, וממנה לפתוח שער לחרות, ומכוחה לשאוב רצון וכמיהה להשתחרר מהמחסומים שאנו הצבנו לעצמינו, מהחומות שהיצר הרע העמיד סביבנו, מהגבולות הדמיוניים שהשיפוטיות החברתית העניקה לנו ביד רחבה.

5

לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים זהו גם המפתח לקיום 'והגדת לבנך' באופן היותר נכון ומועיל.

חינוך למידות טובות איננו משהו שאנו מעניקים לילד מעצמינו, משום שאת עבודת המידות הוא חייב לעשות עם עצמו. כל שיש בידנו הוא לעורר אצלו את המודעות ולהעניק לו כלים להתמודדות עם המידות והתכונות שעמהן נולד. ומשום שטבע הילד לחקות את הוריו כדאי גם להעמיד בפניו דוגמה אישית ראויה.

חינוך לאמונה לעומת זאת הוא משהו שכן עובר מהורים לילדים. בהיות והאמונה היא מציאות הקיימת הן בקרבנו והן בקרב ילדנו הרי שתפקידנו לעורר את הילד להכיר אותה, להרגיש אותה ולהתנהל לאורה. וככל שאנו מעצימים אותה בקרבנו והופכים אותה למציאות מוחשית עבורנו, כך היא תדביק גם את ילדנו ותהפוך להיות מציאות חיה ומוחשית גם עבורם.

לכן בליל הסדר לא 'לומדים' את יציאת מצרים אלא 'מספרים', משום שסיפור איננו רק העברת אינפורמציה אלא חיבור בין הרגשת הלב של המספר להרגשת הלב של השומע, וסיפור של אמונה על ידי אבא שרואה את עצמו כאילו יצא ממצרים הוא חיבור בין השלהבת היוקדת בלב האבא לשלהבת העולה בלב הבן.

ידידי הישיבה היקרים, חג כשר ושמח, שנזכה במהרה לגאולת עולם. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.