סיפור נוסף היה עם האמא שלנו ע"ה, שב"ה זכינו שהיא גרה איתנו עשרים ושתים שנה, והיא הייתה עושה במשך היום הרבה עבודות והרבה דברים. כבר בשעה שלוש – ארבע לפנות בוקר היתה קמה, וראשית לכל – אחר אמירת תהילים – הייתה מנקה את פחי האשפה ואת כל הלכלוך, שנשאר אחרי פינוי הפחים ע"י עובדי העיריה.
את הפחים היא היתה מנקה ומסדרת, ואח"כ היתה מטאטאת את הרחוב, זה היה לוקח לה כשעה – שעתיים לפנות בוקר. – ופעם שמעתי ששכנה ממול עברה לידה ואמרה לה, 'הרבנית, זה לא יפה שהרבנית תעשה את זה, זו עבודה בזויה', והיא ענתה לה ואמרה: 'תראי, אני אשה זקנה, וכבר ראיתי הרבה דברים בחיים. תזכרי מה שאומר לך כלל אחד, אין עבודות בזויות, יש רק אנשים בזויים'… אם אדם עובר עבירה, חס ושלום, ועושה מה שלא צריך לעשות. אז הוא אדם בזוי, אבל עבודות, אין עבודות בזויות…
ואשה אחרת שאלה אותה פעם לפשר מעשיה בניקוי הרחוב, והיא השיבה לה, 'אני אגיד לך את האמת, כל השנים כשהייתי גרה בחיפה, לא היתה לי כזו זכות, לראות בשעה שלש-ארבע לפנות בוקר שאנשים כבר הולכים עם טלית ותפילין לבית הכנסת, ופה, ב'זכרון מאיר' אני זוכה לראות כל יום בשעה שלש.. ארבע.. חמש לפנות בוקר שאנשים הולכים לבית הכנסת עם טלית ותפילין – יש שהולך עם ה'טלית ותפילין' בשקית, ויש הולך כבר לבוש בהם, אבל עכ"פ זה לא כבוד שכאן בכזה מקום שעוברים עם טלית ותפילין, שיהיה הרחוב מלוכלך…
אח"כ היתה עושה בבית את כל הכלים הרבים שנותרו מיום האתמול. קודם היתה עושה את הכלים שבכיור החלבי, אחרי זה היתה עושה הפסקה ואומרת תהילים, ואח"כ היתה עושה את הכיור הבשרי, כך היה סדר היום שלה מידי יום ביומו.
ויום אחד, אחרי שהיא כבר עבדה כמה שעות והכיור החלבי היה ריק מכל הכלים, הכל היה נקי ומצוחצח, פתאום בא אדם "מבוהל" ונכנס למטבח כמו 'רוח סערה'… רץ מיד לשיש החלבי, נגש לטרמוס של מים חמים שעמד שם באופן קבוע, לקח כוס גדולה, שם קפה וסוכר ומילא שלושת רבעי כוס מים חמים. אח"כ נגש, ופתח את הפריז'ידר… -ואני זוכר זאת כמו היום, איך שהיא עומדת שם ליד הכיור, וכאילו לא רואה שום דבר מכל התנהגותו הפזיזה.
…הוציא שקית חלב אחת, והיא לא מצאה חן בעיניו, אז הוא החזיר אותה למקומה, והוציא שקית חלב אחרת, נגש אל השיש למזוג לכוס, ושפך בבהילות… כמובן שכל החלב נשפך על השיש הנקי. הכוס התהפכה ונהיה שם לכלוך שהביך את השופך… והיא, על השניה נעלמה. על השניה, היא כבר לא במטבח. הלכה לחדר שלה, היא כבר יושבת ליד השולחן עם התהילים… גמרנו, שום דבר לא קרה…
וכמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות [פרק ד' משנה י"ח] "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", וכמובן שלא תוכיח אותו, ולא תגיד לו שום דבר, ולא תעשה לו 'מוסר כליות': למה עשית? ולמה לא נזהרת? וכו' וכו'. מה שאנחנו רואים בכל הסיפורים אלו, הוא השפיץ, השיא והפסגה של מידות טובות מה שהאדם צריך לעבוד ולחנך את עצמו, ואשרנו מה טוב חלקנו שזכינו וראינו יהודי כמו ר' לייזער שך… יהודי שכל הזמן רק תבע מעצמו, רק דרש מעצמו, ורק חינך את עצמו… ותמיד היו לו טענות על עצמו, וכל חפצו היה להגיע לדרגה של שלימות שהאדם צריך להגיע במידות.
הרב דסלר היה רגיל להגיד לזוגות הצעירים כשמתחתנים
ומה שדברנו וספרנו כאן, זו הנקודה של מידות הכוללת הכל, ואמנם הרב דסלר זצ"ל כותב ב"מכתב מאליהו' (ח"א עמ' 39) שהוא רגיל להגיד לזוגות הצעירים כשמתחתנים, גם לחתן וגם לכלה, שכל זמן שתרצו להיות נותנים האחד לזולתו אז ימשיך אשרכם -שביום החתונה- גם לאחריה. אך אם אפילו רק אחד מכם ירצה להתחיל להיות 'מקבל', אז האושר מכם והלאה… הכל מתפרק. כך היה אומר הרב דסלר לכל זוג צעיר לפני החתונה.
אבל לענ"ד זה עדיין לא הכל, אלא שה'שפיץ' והפיסגה של מידות טובות, היא הנקודה הזו שדברנו, שבכל תפקיד ובכל מצב שהאדם נמצא, בין אם הוא ר"מ או שהוא משגיח, גם אם הוא 'סנדלר' וגם כל תפקיד ועיסוק אחר, פיסגת המידות טובות תלויה מאד בנקודה הזו, של ההבלגה. ולא משנה מה האופי של האדם, הוא תמיד צריך לעבוד על עצמו, ואם אינו עובד על עצמו, אז גם אם הוא נולד עם תכונות טובות, לא יועיל כלום…
(מתוך מאמר נרחב בגליון 'לקראת שבת' – חג הפסח)