תיאור נפלא ומרתק על עריכת ליל הסדר כהלכתו בעוז רוח ובעזות דקדושה ע"י מרן ראש הישיבה בעל ה'ברכת שמעון' זצוק"ל – בערבות סיביר המושלגת תחת שלטון הקומוניסטי הארורה כפי שהיה נוהג לספר לצאצאיו שיחי', וכה היה מספר.
'שנה אחת שהיתי במחנה בסיביר בעיצומם של חג הפסח. כמובן שכל שהתקרב מועד חג המצות החילותי בהכנות לערוך את החג כדת וכדין. כמה ירחים מקודם כבר ניסיתי בכמה אופנים ותחבולות להכין משהו עבור פסח, אך העליתי חרס בידי. פעם התגנבתי בחשאי לתוך המטבח לקחת משם תפוחי אדמה עבור פסח, למרות שידעתי כי בזה הנני מכניס את עצמי לסכנת נפשות. אמנם בדיוק אז היה המחסן ריק מכל – לדאבון ליבי.
אכן, איך היה אפשר לערוך את הפסח במחנה עבודה, תחת עינם הפקוחות והבולשות של השומרים הקומוניסטים?
במחשבה ראשונה העליתי רעיון, שעפ"י הנוהל שהיה מקובל במחנה, שכל מי שלא היה בקו הבריאות, היה מקבל חופשה למשך זמן מה מעבודת הפרך. באותו פרק זמן היה לי אישור מהרופא שאינני בקו הבריאות ואמנם היתה לי חופשה, ובכך היה כבר הדרך קצרה לרקום את סדרי החג. וכה תכננתי, לצורך עשיית המצות אתגנב לבית המטבחים שם מצוי קמח, וממעט – הקמח יתאפשר לעשות כמות מצומצמת של מצות לפסח; בשביל מזון להתקיים על כל הפסח, היה ברשותי מגפיים שיכולתי למכרם, ובדמיהם היה אפשר לרכוש תפוחי אדמה להיזון מהם משך ימי החג. ולסיכום, מעבודת הפרך הלוא יש בידי פטור מהרופא; קמח לאפיית מצות יהיה לי ממה שאמשוך מהמטבח; תפו"א למשך ימי החג יהיה לי מדמי המגפיים, והכל שריר וקיים.
אולם, בינתיים הסתיימה לה תקופת החופשה שקיבלתי, והיה עלי לחזור לעבודה. וכך החל להשתבש תוכניות ההכנות לחג. ואם לא היה לי די בכך, הרי שבמקביל התהדקה והלכה ההשגחה הקפדנית והפיקוח על המטבח. הרעיון לגנוב משם קמח למצות נפלה בטרם יצאה לפועל. ואם לא די בזאת, הרי שלפתע נוצר מחסור גדול בתפוחי אדמה. וחסרון במחנה העבודה שהיה במקום מדבר ורחוק מיישוב, פירושו רעב כבד יותר. מכרתי את נעלי הבית שהיו לי, וקיבלתי תמורתם סכום מועט של כסף. ניסיתי לשחד את שומר המטבח בכסף זה שיוציא עבורי משהו, אך הוא לקח את הכסף ולא הביא כלום, כך שמכל עבר הוערמו מכשולים. לכאורה היה נראה שהתכנית בטלה, נגוזה ועברה מן העולם, ולא נוכל מעתה לערוך את הפסח כאשר קיווינו, ואין לנו אלא לתלות ביטחוננו במי שהיכולת בידו, ולצפות לישועה.
בינתיים חג הפסח מתקרב ובא, ובמקביל המצב הכביד מאוד על לבי, איך אוכל לערוך כאן את חג הפסח, ואיך אקיים לכל הפחות את 'ליל הסדר' כדבעי, גם אם במעט ובקמצים, אבל לערוך את החג כמו יהודי. היה כבר ממש ערב פסח – או יום יומיים קודם לכן – ועדיין אין בידי כלום.
וכאן זכיתי להיווכח עין בעין בפלאי ההשגחה עליונה שליוותה אותי על כל צעד ושעל. שם במחנה היה קיים ביתן קטן בו ישבו סנדלר וחייט שתפקידם היה לתקן את הבגדים לכל מי שנקרע לו בגד או נעל. יום לפני כן נפל לי איזה כפתור מהבגד, ובעת שחזרתי מהעבודה המפרכת, שבור ורצוץ, היה לי קשה לגשת בעצמי לחייט, ע"כ ביקשתי ממכר שיואיל בטובו להעביר את המלבוש חסר הכפתור לחייט. הוא אמנם עשה כבקשתי ולקחו לחייט, אולם השאירו שם ולא הביאו לי בחזרה. אותו יום חזרתי מהעבודה כשליבי עלי דווי על החג המתקרב ובא ואין בידי מאומה. בצר לי ניגשתי בינתיים אל עבר הביתן שם ישבו כאמור החייט והסנדלר – ששניהם היו במקרה יהודים – לקחת את הבגד. החייט התנצל בפני שלרגל רוב המלאכה שהיתה לו מריבוי הבגדים שהביאו לו לתקן, לא הספיק עדיין לתקן את בגדי, וביקש שאשב לפניו כמה דקות ובינתיים יתקן את המלבוש.
חיכיתי, אך מוחי וליבי היו נתונים על חג הפסח המתקרב ובא. הרי כבר ערב פסח – נאנחתי בקרבי בכאב. החייט שמע אנחתי ושאל: על 'מי' אתה נאנח ככה? אמרתי לו מה הפירוש? – הלא כבר ערב פסח ומאומה אין, לא רואים כלום! לשמע הדברים הגיב החייט בפליאה 'היאך חשבת להכין כאן פסח'? והשבתי לו 'אילו היה לי מעט קמח, אז הייתי יכול לאפות מצות לפסח, אבל משאין בידי מאומה איך אוכל לקיים את מצות אכילת מצה?' לשמע תשובתו נענה הסנדלר, על מה אתה נאנח, הרי בידי לעזור לך. ואז שיבר את אזנו, שמתוקף מקצועו כסנדלר, הרי הוא זקוק לכמות מרובה של קמח, כי בכדי להדביק קרעים המתהווים בנעליים, זקוקים לקמח בכדי לייצר את הדבק הנצרך לכך. ומשיש בידי – המשיך הסנדלר – כמות מספיקה של קמח, אני יכול להוריד לך כמה שהנך זקוק בחפץ לב, וללא כל תמורה! וכך עשה.
וכך החלו העניינים לזוז, כשב"ה עלה בידי להשיג כמות נדרשת של קמח לצורך אפיית המצות. אך כאן נוצרה השאלה איך נעשה מן הקמח מצות. בביתן ההוא היה תנור קטן שהיה בוער ומחמם את המקום מהכפור, והצעתי לחייט הרי יש לך כאן תנור, הבה נאפה כאן את המצות, וברוב טובו נענה גם לבקשתי זו. לקחתי איזה קומקום שהיה שם, והנחתיו על פני התנור, וכך הגעלתי אותו להכשירו לאפיית מצות מצוה. הוא הביא את הקמח ואני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה והשארתי אחד מהיהודים שהיה עובד בלילה שיאפה את המצות ביום. הלה היה זריז, ולש את הקמח בזריזות וערך ואפה כדת וכדין הכל בזריזות כדבעי על צד היותר טוב.
באמצע תהליך האפייה נכנס למקום ה'נאטשאלניק' (מפקד ראשי של המחנה), וכמובן שעיניו צדו מיד על הנעשה בתנור בראותו כמות נדיבה של 'מצות מצוה' הנאפים שם, ושאל מה זאת? למרבה הנס, גם המפקד היה יהודי, וענה לו החייט שיש כאן איזה יהודי במחנה שרוצה לאפות מצות עבור חג הפסח. הנאטשאלניק לא הגיב כלום, עשה עצמו כאינו רואה, והלך לו. כך הסתדרתי עם מצות. עבור מרור הביא מישהו בצל ('מרור' בפועל, היה שם מספיק…). גם הגעלתי קומקום, הרתחתי תה, ומזה היה לי לארבע כוסות… וכך כבר היה לי איזשהו 'סדר'.
באמצע ה'סדר' נכנס יהודי אחד וסיפר לי, שרשע אחד, קומוניסט מושבע, דורש כאן ברבים על החוצפה והעזות שאיזה יהודי הנמצא כאן במחנה עורך לו 'סדר'. כמובן שהפחד היה גדול. ויהי עוד טרם סיים היהודי את דבריו, הגיע שליח מהנאטשאלניק שציווה שאתייצב תיכף ומיד לפניו, כמובן שהפחד היה גדול מאוד. כשמחד אני שומע אימים על זעם הקומוניסט הצווח ברבים נגד ה'סדר', ומאידך קוראים לי להתייצב בפני הנאטשאלניק, אבל התחזקתי והלכתי. כשהופעתי לפניו שאלני: האמת נכון הדבר ששמעתי עליך לאמור, שאינך אוכל לחם בפסח?. עניתי לו כן!. ומהיכן תחזיק כח ומעמד בעבודה הקשה והמפרכת הלזו, בכפור הנורא ותחת המעמס הקשה ללא לחם לאכול? – שאלני המפקד.
– – – יודע אתה מה? – משיב הנאטשאלניק מעצמו – בימים אלו אתן לך עבודה קלה… ואכן קיים את דבריו, ולמחרת נתנו לי להיות עוזר לרופא.
עוד נס ארע למחרת, כשחזרתי מהעבודה ועברתי עלי דרך מושלגת, ארוכה ורחבה, ועל אם הדרך נסעה לה 'שליטן' )עגלה מיוחדת לערבות סיביר המושלגת) כשהיא עמוסה לעייפה עם ערימת תפוחי אדמה. לפתע נהפכה השליטן על צידה על כל ערימת תפוחי האדמה שעליה. כשחזרתי מהעבודה מצאתי את כל הירקות היקרים האלה פזורים להם על אם הדרך, כמי שמתחננים לעוברים ושבים להגביהם ולקחת להם. כמובן שאספנו וקיבצנו את התפו"א, וכך היה לנו מזון על כל החג'…
מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה מסיים סיפורו זה ומפטיר: 'כך עשינו סדר ליל פסח בסיביר הרחוקה, תחת עול העבודה של הרוסים, וברוך שהוציאנו מצרה לרווחה, במקום ובשעה שהיה נראה כי מכל הצדדים סגור ומסוגר והכל אבוד חלילה. גם שם המציא לנו ישועה בדרכי פלאות, כן יעזרנו השי"ת להלאה מתוך הרחבת הדעת וכל טוב סלה'.