כאשר אנחנו מעודדים את הזולת, אנחנו עשויים להחיות את נפשו כפשוטו, ואפילו לזכות לשכר עצום לדורי דורות. וכפי שהמליצו רבותינו על מילות התפילה "מחיה מתים – במאמרו", אנחנו עשויים להחיות את נפש הזולת אפילו רק במספר מילים. להלן סיפור מופלא על כך:
כידוע מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, עודד בחורים צעירים שיחברו ויחדשו, ואפילו יוציאו קונטרס, מעשה ידם להתפאר. הסיבה להנהגה זו נעוצה במעשה שהתרחש עם רבינו, חוויה אישית צורבת במיוחד, בזמן שהיה נער צעיר ולמד בישיבת 'פורת יוסף'. פעם אחת בשעת רצון, סיפר מה שחווה.
באותם ימים לא היה נהוג להעלות על הכתב חידושים או בירורים בהלכה וכיו"ב. רבינו היה בין היחידים, שהעלה מחידושיו על הכתב, אבל בגלל מצוקה כספית לא היה יכול להדפיס זאת. לפיכך צבר מהכספים שהגיעו לידיו, ובס"ד, בשנת ה'תרח"צ הוציא את הקונטרס הראשון בשם 'יביע אומר' על סוגיות במסכת הוריות. החיבור כָלל בעיקר הערות בענייני סדר הדורות של חכמי הגמרא, תוך הבאת ראיות לתקופתו של כל תנא ותנא ממקורות שונים ומגוונים. עם הכסף שעמד לרשותו, מרן הדפיס מאה עותקים של הקונטרס. הוא חילק את הקונטרס לתלמידי חכמים בירושלים, היו כאלו ששילמו מספר גרושים עבורו והיו כאלו שרבינו חילק להם את הקונטרס בחינם.
הבחורים בישיבה ראו את הקונטרס שרבינו הוציא. חלק קינאו במעשה ידיו, אבל חלק לעגו על כך. ומצאו להם הזדמנויות רבות להתלוצץ עליו. מובן שרבינו שהיה בחור צעיר, לקח זאת ללב ונפגע מכך. פעם אחת כשישבו בשיעור, אחד הבחורים הקשה קושיה חזקה. הם ניסו שוב ושוב למצוא תירוץ, אבל בכל פעם ראו כי התירוץ לא יכול ליישב את הקושיה. אחד הבחורים, כשראה את רבינו, קם וקרא בקול כשהוא קורץ בעיניו: "מדוע אנחנו מתקשים? הרי לפנינו נמצא 'בעל הקונטרס'. הוא גאון גדול ומחבר ספרים, חכם כאחד הראשונים. ליבו רחב כאולם. נשאל אותו ובטוח שהוא מיד יתן תירוץ טוב שמניח את הדעת".
בת צחוק נראתה על פני חלק מהתלמידים. הדברים שנאמרו בגיחוך צרבו בליבו של רבינו. הוא חש בושה גדולה ועצומה, במיוחד בגלל העובדה שתלמידים רבים נכחו במקום. הוא חש חלישות הדעת והחליט כי המקום הזה לא בשבילו. עליו לעזוב את הישיבה. קשה לו להתמודד עם הלעג סביבו.
קשה להאמין, אבל בגלל ליצנות אחת עם ישראל ועולם התורה היה עלולים לאבד את מנהיג הדור. מי שהחזיר רבים לאבינו שבשמיים. פוסק הדור, המנהיג הרוחני של רבבות עמך בית ישראל ונשיא מועצת חכמי התורה.
אבל בורא עולם ריחם על עם ישראל ושלח מלאך גואל ומושיע בדמותו של הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל (כיהן במשך כעשרים וחמש שנים כרבה של העיירה טפליק. אחרי שעלה לארץ שימש כרבה של שכונת בית ישראל וכראש ישיבת 'רבינו חיים יוסף'). הגאון ר' שמשון אהרן פגש את רבינו וראה על פניו צער ויגון. הוא פנה אליו ושאלו: "מה קרה לך? מדוע צער רב ניכר בפניך? ספר לי בבקשה, מה קרה". רבינו סיפר לר' שמשון אהרן מה אירע עימו.
הגאון שמע את הדברים, הניח את ידו על כתפו ואמר לו: "דע לך, אני רואה לפי הכישורים שהבורא חנן אותך ולפי התמדתך הגדולה, שאתה עתיד להיות גדול בישראל! אלו שדיברו עליך סרה – הם מקנאים בך. אם כן, מדוע אתה מתייחס לדבריהם?".
דברי העידוד שרבינו שמע היו כטל חיים עבורו. באותו הרגע החליט להתעלם כליל מדברי המלעיגים, להתמיד ולעסוק בדברי התורה הקדושה ולכתוב את חידושיו. מרן זצ"ל כמובן לא שכח את הגרש"א פולונסקי זצ"ל, ובשו"ת 'יביע אומר' הוא מכתיר אותו בתואר המופלא: "אלוף נעורי".
מרן סיים את סיפורו ואמר לסובבים אותו: "ראו כמה גדול כוח העידוד. אם הגאון הרב פולונסקי לא היה מעודד אותי באותה שעה, ספק אם הייתי ממשיך בדרכה של תורה. מאותה שעה, קיבלתי על עצמי לעודד כל צורב בהסכמות ומכתבי ברכה".
(פניני עין חמד)