וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד (מו, כט)
יעקב אבינו מקבל את הבשורה שיוסף חי והוא מלך במצרים, כך שחלומותיו התגשמו. כשראה את העגלות ששלח לו יוסף – רמז למה שלמדו לפני שנפרדו, פרשת עגלה ערופה – חייתה רוחו, והוא מחליט לרדת למצרים, לפגוש את יוסף בנו האהוב.
ברגע הפגישה, התורה מספרת על יוסף: "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד", וכתב רש"י: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".
והשאלה מפורסמת: מה ראה יעקב לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע הזה?
ישנה תשובה מפורסמת על שאלה זו, שיעקב הרגיש באותם רגעים רגשות אהבה גדולים במיוחד לבנו יוסף. אמר יעקב: את האהבה הגדולה הזאת אני נותן לאלוקים! הוא לא מנשק את בנו, לא מחבק אותו, אלא קורא קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
אפשר לנתב את התשובה הזאת לכמה אפיקים, והייתי רוצה לנתב אותה לכיוון מסוים שהוא נושא השיחה, ולפני כן אפתח בסיפור:
בסיום הקנייה אמרה לנו המוכרת שיש ביציאה מהחנות קופסא עם סבונים
בהיותי ילד, אחד מהילדים בכיתה נסע עם הוריו לארצות הברית כדי לעשות אזרחות אמריקאית ושהו שם כחודשיים. אני מדבר על התקופה שלפני ארבעים שנה, בימים ההם אצל ילדים לנסוע לאמריקה זה נשמע כמעט טיסה לחלל! כשחזר לכיתה, המלמד ביקש ממנו שיספר מה עבר עליו? במשך שעה שלימה הילד סיפר "סיפורי אמריקה". אני לא זוכר הרבה ממה שהוא סיפר, אבל סיפור אחד נחרט בזיכרוני עד עצם היום הזה. וכך סיפר:
הגענו לאחת החנויות הגדולות לקניות. בסיום הקנייה אמרה לנו המוכרת שיש ביציאה מהחנות קופסא עם סבונים, וכל אחד רשאי לקחת סבון. ראוי להדגיש שלפני ארבעים שנה לא היה עוד את המושג "קנה – קבל", כך שההצעה של המוכרת נשמעה לנו "בשמים". נגשנו לקופסא, וכל אחד לקח שני סבונים…
המוכרת פנתה אלינו באדיבות: "נכון אתם ישראלים?" התפלאנו איך היא ידעה. בחנות הזאת מסתובבים אנשים מכל העולם. והיא הסבירה מיד: "רק ישראלים – כשנותנים להם משהו בחינם, הם לוקחים שניים"… והיא המשיכה: "לכן אתם, הישראלים, עניים! בגלל שאתם משקיעים את הכוחות שלכם, המשאבים שלכם, הזמן שלכם בלאסוף פרוטות, במקום לאסוף מיליונים".
המשפט הזה נחרט עמוק בתודעתי. יש בו מסר עצום, ואני מבקש להרחיב מעט את הדברים:
בעלי המוסר אומרים, שההבדל בין חכם לטיפש הוא, שהחכם לוקח גרוטאות והופך אותם לזהב, ואלו הטיפש לוקח זהב והופך אותו לגרוטאות.
המשגיח רבי ירוחם זצ"ל ממיר, מדבר באותה שפה כלפי העשירים, בעלי המעוף, שיודעים להסתכל על העולם בגדלות, ואינם מסתפקים בהסתכלות צרה, מקומית, כמו העניים.
אמריקה יצרה המון כסף. זה הסוד האמריקאי. סוד בן משפט אחד קצר: 'טיים איז מאני' – זמן זה כסף. הערך העליון בעולם הוא הכסף, ולמען השגת מטרה זו יש לנצל את הזמן ולא לבזבזו על שטויות, כלומר: על כל מה שאינו כסף.
'מאני איז טיים' – כסף זה זמן.
אבל אנחנו כיהודים חייבים להפוך את המשפט הדוחה הזה, ולומר: 'מאני איז טיים' – כסף זה זמן. זמן זה חיים! לא מבזבזים את הזמן, את החיים, על שטויות, על כסף! אפשר לנצל את הזמן לעשות מיליארדי מיליארדים – נצח נצחים!
יעקב אבינו אומר לעצמו: יש לי עכשיו רגעים כל כך חזקים של אהבה, של התרגשות. אפשר לתעד אותם במצלמה, ואף להסריט אותם במסרטה. מה יישאר מזה אחר כך? כלום! אולי נצפה בתמונות ובהסרטות עוד פעם או פעמיים, נתרגש מחדש, אבל לאחר מכן זה יישאר בכרטיס זיכרון וזהו זה… עדיף לקחת את הרגעים הללו ולהקדישם לבורא עולם, להתחבר אליו, להתעלות, ובכך לנצל את הרגעים המיוחדים הללו לקנין של נצח נצחים.
יעקב הולך לפתוח מסלול חדש. הוא יורד למצרים הוא ובניו. כדי לנצל את המרב שיש בירידה הזאת, לרכוש מיליארדים, הדבר הראשון הוא: לומר תודה לאלוקים! לקראת המסלול החדש, בו אני הופך להיות איש אחר, עלי להתאחד עם אלוקים באמצעות העצים שאני מכין להקמת המשכן. אני לא הולך למצרים כדי להעביר שם איכשהו את הזמן. החיים שווים מיליארדים. אני רוצה לנצל שם את הזמן לרכוש קרבת אלוקים ולשם כך יש לפתוח שם בית תלמוד. וזהו המסר שיעקב אבינו מעביר אלינו: לנצל כל הזדמנות בחיים ולהפוך אותה לזהב.
מורי ורבי התכופף ולחש באוזני בנו: "בשביל זה בורא עולם הציל אותי מהשואה?"
זיכני בורא עולם, אחרי שנים של עמל, להוציא לאור את הספר "ואוותר אני לבדי" על תולדות חייו והליכותיו של מורי ורבי פנחס שרייבר זצ"ל. אציין משפט אחד שאמר, שהוא בעצם משפט מפתח המבטא את תמצית חייו.
היה זה אחרי שקנה דירה לאחד מילדיו שהתחתן. לאחר שהבן נכנס לדירה הוא הזמין את ההורים ובני המשפחה הקרובים לבוא לראות אותה. כולם הגיעו, מלבד האבא. שאל אותו בנו: "אבא! לא מעניין אותך לראות את הדירה שקנית מהכסף שלך? הלא טרחת רבות, עמלת ויגעת, עד שקנית אותה!"
מורי ורבי התכופף ולחש באוזני בנו: "בשביל זה בורא עולם הציל אותי מהשואה?"
במשפט הזה הוא בעצם אמר את הכל. קיבלתי חיים במתנה. כשכולם נכחדו – אני נשארתי. לבזבז את החיים בשביל לראות דירה? – בשום פנים ואופן לא! נכון, שילמתי עליה סכום נכבד, אבל כל זה פרוטות לעומת החיים עצמם! בחיים אפשר לרכוש מיליארדים – למה לבזבז אותם על פרוטות?
"אינני שנורר, אני יבואן דולרים!!!"
יש בבני ברק יהודי יקר, הרב שמואל ברונר. הוא היה מפורסם כנגן תזמורת, אך למעשה עיקר עיסוקו היה ביהלומים. אביו היה יהלומן גדול, סוחר בבורסת היהלומים בתל אביו, והוא המשיך ומילא את מקומו.
לאחר שהוריו נפטרו הוא נכנס למרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושאל אותו מה לעשות לעילוי נשמתם? והוא יעץ לו להקים "כולל ערב". היום היהודי הזה מחזיק מאות אברכים בכל רחבי הארץ. לצורך גיוס הכספים הוא עזב את הביזנס בבורסה והפך ל'שנורר' הנוסע לניכר לכמה חודשים בשנה כדי להחזיק את האברכים.
באחד הימים, יצא לו להגיע לבורסה. החברים שלו סנטו בו: "מיהלומן הפכת לשנורר"! השיב להם: "טעות גדולה בידכם! עד היום התעסקתי עם אבנים, היום אני מתעסק עם יהלומים".
זוהי ההשקפה הנכונה! גם אם אני מתעסק עם יהלומים ועושה מהם כמה שקלים, ואפילו הרבה שקלים – אבל מה התכל'ס? השקעתי את הזמן היקר מכל, את החיים, כדי להשיג מה? כדי להשיג כסף שהיום הוא שלי ומחר הוא לא יעזור לי כלום… במקום זה אני יכול, באותם רגעים ממש, לעשות מיליארדים, שיישארו שלי לנצח נצחים! למה לבזבז את הזמן כדי לעשות "כסף קטן"?
כשבאחד מלילי שבת ניגשתי להודות להרב חנוך הרשקוביץ שליט"א מיסודות, על עזרתו הגדולה שלא על מנת לקבל פרס, ביציאתו לארה"ב למען הכוללים של 'אגודת בן תורה' אמרתי לו שכולנו הערכה שיוצא 'לשנורר' למען ריבוי התורה באשדוד, תיקן אותי ואמר:
– "אינני שנורר, אני יבואן דולרים!!!"
כמה נפלא מה שאמר, מה עושה יבואן? נוסע לסין רוכש מוצרים זולים בשקלים בודדים מביא אותם לארץ ומוכר כל מוצר בעשרות שקלים, הוא שמביא את נדבת לבם של תומכי התורה הינו יבואן הדולרים המוצלח ביותר, לוקח כמה עלים ירוקים והופך אותם לזהב – הוא עושה מהם תורה!!!
מצד אחד אסור לתת לילד ללמוד עקום. זה ממש לאבד אותו בידיים!
סיפור נוסף על מורי ורבי הרב שרייבר זצ"ל:
הוא זכה ב"ה לבית שגדלו בו אריות. בנים תלמידי חכמים, מופלגים בתורה. אף אחד לא שאל אותו מה היה הסוד לזכות הגדולה הזאת, והוא בעצמו גם לא דיבר על כך, אבל לנו מותר ללמוד דוגמית ממעשיו, שלדעתי משקפת המון.
כשהבן הגדול שלו התחיל ללמוד גמרא, פרק "אלו מציאות", האבא שם לב שבשבתות, שאז היה חוזר אתו על תלמודו, הבן לא מסביר את הגמרא כראוי. זה לא התאים לילד, שהיה ילד פיקח, מבין עניין, וכל פעם שהאבא היה מנסה להסביר לו משהו, היה אומר: "אבל הרב'ה הסביר אחרת"… הדבר חזר על עצמו שבוע אחר שבוע, והתברר מעל לכל ספק שהרב'ה הזה פשוט לא יודע ללמוד.
מצד אחד אסור לתת לילד ללמוד עקום. זה ממש לאבד אותו בידיים! מצד שני, ללכת להתלונן על המלמד בפני המנהל, זה עלול לקפח את פרנסתו של המלמד. שום דבר טוב לא יצמח מעשיית מעשה נגד הזולת. מה עושים?
הוא ניגש למלמד, ואמר לו: "אתה מלמד עכשיו פרק 'אלו מציאות'. אני כבר מזמן לא חזרתי על הפרק הזה, ואני מחפש חברותא לחזור עליו. אולי אתה מוכן ללמוד אתי פעם בשבוע? אתאים את עצמי לזמן שנוח לך, ואבוא אליך ונלמד ביחד". והם קבעו ללמוד כל מוצאי שבת…
שבוע אחר שבוע מורי ורבי היה מלמד אותו את הגמרא שהוא צריך ללמד במהלך השבוע, והלה היה בטוח שהם לומדים בחברותא, והוא אף מסייע בעדו לחזור על הגמרא שהוא מעוניין לחזור עליה… הלימוד הזה נמשך כמה שנים!
שווה לעשות הכל כדי לרכוש מיליארדים! כדי שהילדים יגדלו תלמידי חכמים, מבלי לפגוע באף יהודי בדרך! כל השאר מתגמד לעומת זה.
עלינו להשכיל לנצל את הזמן היקר כדי לעשות ממנו זהב, ולא כדי לאסוף בו גרוטאות.
(מתוך 'להאיר' – פרשת ויגש)