יקותיאל יהודה גנזל , המבשר
כולנו רואים אותם, את בחורי הישיבות (כל הישיבות) עם התלבושות (בכל הצבעים והגוונים) המקיימים בהידור את מצוות היום של 'כל הפושט יד'. בדרך כלל הם אוספים בשביל לסייע להוריהם לחתן אותם בכבוד (במסגרת ארגון 'עזר נישואין' כזה או אחר) ובמקרים אחרים הם אוספים עבור הישיבה בה הם לומדים.
קשה לדמיין איך נראה פורים לפני כן. איזה פרצוף יש לכבישי ירושלים ובני־ברק אם הם לא פקוקים בעשרות טרנזיטים מקושטים בנורות וברמקולים רבי עוצמה. איך נראה בית חרדי אם במהלך היום הדלת לא נפתחת על ידי קבוצת בחורים חוגגים, מבושמים חלקית, שרוקדים ומרקידים ולא יוצאים עדש'כל הפושט יד' ו'נותנים לו' נפגשים יחדיו. עד כאן הכל טוב ויפה.
אני לא נכנס לאף אחד בכיס ולא אומר (גם אין לי דעה מגובשת בענין) כמה צריך לתת ואיך ולמה ומדוע. כן חשוב לי להביע את בקשתו של בחור ישיבה, שבסך הכל היווה פה לחבריו ואזר אומץ לבקש ממני לכתוב את הדברים על גבי עיתון:
"אנחנו יוצאים מהישיבות בשעת בוקר מוקדמת, אחרי שחרית וקריאת מגילה וטעימה כלשהי. מרגע זה ועד מאוחר בלילה – אנחנו לא מכניסים לפה מאומה. פשוט נוסעים רעבים וצמאים וכך מסתובבים מבית לבית… במרבית הבתים אף אחד לא מציע לנו אוכל או שתיה (ואני לא מדבר על מי שדוחף לנו כוסות יין על קיבה ריקה ורגישה).
"לא מתוך חוסר התחשבות, אלא פשוט מחוסר מוּדעוּת, אף אחד לא משער שהבחור שנמצא עכשיו סביב שולחנו העמוס בכל טוב, פשוט רעב וצמא, ואפילו אם יביאו לו כוס מים, כבר יגמלו עמו חסד".
הבחור סיפר לי על אשתקד, כאשר לאחר סיבוב שלם הם סוף־סוף נפלו על מישהו שהוציא להם טס של בורקסים וכמה בקבוקי שתיה: "באותו רגע אמרנו לעצמנו שהרבה יותר עלינו להודות למי שמביא לנו משהו לאכול מאשר מי שמביא לנו סכום נכבד" (- פליז, אל תסיקו עכשיו מסקנה הפוכה ותורידו מסכומי התרומות).