סיפר הרה"צ בנש"ק הרב ל"ל שליט"א מעי"ת ווילאמסבורג יצ"ו: זכיתי לארס את בני בכורי בשעטומ"צ, וזמן החתונה נקבע ליום ראשון פרשת שמות תשפ"ב. היות והנני נכד לשושלת קאמארנא על כן נוהגים אנו במסורת אבותינו להשתמש ל'טבעת קידושין' בטבעת זהב מרובעת (עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ), גם עתה מיד אחר האירוסין נדברתי עם נו"ב שבטבעת מרובעת עתידה הכלה להתקדש, ושאלו את הכלה ואמרה הן.
בהגיע עת דודים, במעמד קבלת הפנים, ניגש אלי האברך הממונה על האולם ושאל אותי היכן טבעת הקידושין. אמרתי לו: בכיס בגדו של בני החתן. אמר לי הלה: מתוך נסיוני, 'כבר היה לעולמים' שנאבדה הטבעת מידי החתן, ע"כ ראוי וכדאי שתיקח ממנו הטבעת ותניחנה בכיסך.
כעבור זמן מה וכבר עמדנו כמעט לפני ה'באדעקן' (כיסוי הינומא על ראש הכלה) שאלני האחראי בשנית היכן הטבעת, וכששמע שהיא אצל בני החתן חזר בפני שוב וכמעט ש'ציווני' לקחת ממנו הטבעת. וכן עשיתי.
משום מה פתחתי את קופסת הטבעת ואויה… עיני חשכו וידי רעדו למצוא שם טבעת עגולה. מיד רגלי הוליכוני לכיוון עזרת נשים לברר אצל בני ביתי, היתכן כדבר הזה, אחר שדברנו כ"כ הרבה פעמים דברים ברורים עד מאד אודות הטבעת המרובעת, כיצד הגענו לידי כך שעתה הנני מחזיק בטבעת עגולה? וגם הוסיף 'שמן למדורה' אחי שליט"א אשר עודד אותי לכך [מתוך כוונה טובה] – הרי מנהגנו ומסורת שלנו לקדש בטבעת מרובעת!
אך בחסדי ה' עלי, נזכרתי, כי בלילה שלפני כן פניתי לבן דודי שגם הוא השיא לאחרונה את בנו הגדול, ושאלתי בפי – היות והנני עומד בפני נישואי בן בכור, והנני מרגיש כ'יוון בסוכה' (כינוי למי שאינו מתמצא ושולט בנעשה סביבו), אנא, תן לי כמה עצות… ואמר לי בן דודי בחכמתו: הנה את כל העניינים אשאיר לאחרים ללמדך, אבל זאת אודיעך – השטן אינו מסכים שתהא שמחת בנ"י שלימה, על כן אינו נח ושקט לרגע, וממציא בכל כמה רגעים ענין אחר להביא את המחותנים לידי רוגז וכעס… אי לכך, נקוט משנה זהירות, ולפני שיארעו לך לכל הפחות עשרה מקרים של בעיות וכיו"ב, זכור היטב כי 'מעשה שטן' בדבר, ואל תעלה טינה וכעס בלבך.
והוסיף: האם הינך זוכר כשנכנסת אלי לחתונת בני ומצאתני יושב בשולחן המזרח – כאיש זר, וכאילו כל שמחת הנישואין איננה קשורה אלי כלל… זה היה מאחר שמאן דהו לחש באזני איזה 'אמירה' חריפה, והוציאני משלוות נפשי למשך כל ליל החתונה, לז' ימי המשתה, ועד עתה – כעבור חודש ומחצה עדיין לא נרגעתי מזה. על כן איעצך, לשמור על שלוות הנפש ולא לתת למקרים רעים להשפיע עליך ועל שמחת לבך.
והנה משנזכרתי בדבריו הנכוחים שבתי למקומי, מבלי לגשת לעזר"נ ולדרוש מנו"ב הסבר על הטבעת העגולה אשר בידי (משראה אחי שבאמצע הדרך לעזר"נ סבתי על עקבותי, סימן לי בידו כשואל 'מה אירע? מדוע שבת בידים ריקות עם טבעת עגולה בידך?', מיד הראיתי לו באצבע לעבר אותו בן דוד אשר גם השתתף באותה שעה בשמחתי, כאומר: הוא יסביר לך הכל…).
ואכן החתן – קידש בטבעת עגולה, ואותו לילה נחוגה שמחת הנישואין באופן נפלא, למעלה מדרך הטבע, למעלה מן המשוער, ללא כל פגע ומכשול, וממש הרגישו סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל. גם למחרת בבואי לביהמ"ד הפליאו הכל בשבח החתונה שעברה בהתרוממות נפלאה, בשמחה עצומה ובכל שבח ומעלה אשר ניתן להיאמר.
ויהי לפנות הבוקר, בדרך חזרה לביתי אחר שמחת הנישואין, אמרתי לנו"ב: הידעת, תמהתי למצוא בידי טבעת עגולה. אך היא לא ענתה על כך דברים ברורים, והחלטתי שאין הזמן 'שעת הכושר' לדבר על כך, והעברתי את השיחה לעניינים אחרים. רק לאחר כמה ימים שאלתי אותה שוב, ותען האשה ותאמר: הן לא אמרת לי מאומה על טבעת מרובעת… אמרתי לה, והרי דיברנו דברים ברורים, ולא עוד אלא שגם הכלה הסכימה לכך מפורשות… ענתה נוו"ב: אכן מיד אחר האירוסין דברנו על כך, אבל 'בשעת מעשה' כשהלכתי לקנות הטבעת לא אמרת לי שוב (והבינה שאין בזה קפידא עד כדי כך)… ומתוך דבריה, נמצאת אומרת: אף אני זוכרת את יום חופתי, שם קבלתי טבעת מרובעת, זוכרת אני את העגמת נפש שהיתה לי מכך, בשופו"א לא אתן לכלתי החדשה להרגיש ג"כ כיו"ב.
עתה בואו חשבון, רווח כנגד הפסד. אילו הייתי ממשיך בדרכי לעזר"נ לפני החופה ושואל את נוו"ב על דבר הטבעת, והיא היתה עונה לי 'לא אמרת לי מאומה על כך', נקל לתאר מה היו מחשבותיי על כך. והרי דברנו גם דברנו! ואיזה 'אש' הייתה מתלקחת בלבי ובלבה, ובוודאי היו כל המשתתפים בשמחה שותפים לאש בוערת זו… באילו פנים היינו נראים כל אותו הלילה. ועתה מששתקתי, לא די שלא נתלקחה האש, אדרבה, קיבלנו מתנות לרוב מן השמים, סייעתא דשמיא נפלאה על כל צעד ושעל…
נדגיש אמנם, כי אין כל ספק שעל כל אחד ואחד לשמור על מנהגי אבות כעל בבת עינו, כי יסודתם בהררי קודש, ואין אתנו יודע עד מה – עד היכן הדברים מגיעים, וכבר אמר הכתוב (משלי א ח) 'אל תיטוש תורת אמך', וכך רימזו צדיקי הדורות בפסוק (דברים א מד) "ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה", שאם האדם מזלזל ומשנה ממנהג אבותיו 'בשעיר' – אפילו כחוט השערה, הרי הוא עלול ליפול לשאול תחתית, 'עד חרמה'. אך אעפ"כ עלינו לדעת לתת לכל דבר את מקומו הנכון, וכל ערום יעשה בדעת לתת 'דין קדימה' לעיקר עיקר קודם.
וכה סיפר הרה"ק ה'נתיבות שלום' ששמע מחתן אחד, שבזמן הכי גבוה – בעמדו תחת החופה – נזכר ששכח להוציא מכיסו את ה'מטפחת' (כעין טישו), ומאחר שידע כי מנהג ישראל להריק את הכל מתוך הכיסים של ה'חתן' לפני הכנסתו לחופה (ומחמת איזה סיבה לא היה יכול להוציאה עתה משנזכר), הטריד הדבר את מנוחתו וכל מחשבותיו בעמדו תחת החופה נסובו על ענין זה – כיסים מלאים או ריקנים… ואמר לו הרה"ק לאחר מעשה: ראה והביטה עד כמה הצליח ה'בעל דבר' להסיח את דעתך מהעיקר ולחשוב מחשבות שאינם נחוצות, תחת להשקיע כראוי בעיקר העיקרים.
ואפשר להוסיף לקח מדברים אלו גם לעניין שבת קודש, שהנה כל שב"ק הוא בחי' נישואין, בו מקדש השי"ת את עמו באהבה רבה ובאהבת עולם, וכמו שאומרים בתפילה 'אתה קדשת' (כמבואר במטה משה סי' תנ), וה'שטן' רוצה להשבית את השמחה, ופעמים שמערים ומוצא פתח להביא כעס בגלל 'עניינים שבקדושה' ומנהגים שונים שלא נעשו והוכנו בבית כראוי לכבוד שב"ק (וכעין ה'טבעת' אם תהיה עגולה או מרובעת…) ואין צורך להכביר בדוגמאות ממעשים המצויים ושכיחים…
והגם שכל 'עניניים' הללו יסודתם בהררי קודש ואסור לזוז מהם אפילו כמלא נימא, מ"מ יחשב הפסד כנגד רווח, ויעשה כל אחד חשבון לעצמו האם כדאית היא אותה 'רוח קנאה' ושמירה על מנהג טוב וכיו"ב בשביל להרוס ולקלקל את כל 'שמחת הנישואין' של שב"ק, ומה יאמרו ה'אורחים', אלו שני מלאכי השרת הבאים בליל שב"ק לבית כל יהודי, וכי רוצה שיאמרו 'אף לשבת הבאה יהי כן' ח"ו? ולכן החכם עיניו בראשו לשמור על שלווה והשקט ועי"ז יזכה לסייעתא דשמיא, מנוחה ושמחה אור ליהודים.
(ע"פ באר הפרשה)