"לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (מ, לח)
מעטים הם האנשים שיש בכוחם לא להתבלט במשך כל שנות חייהם, להסתיר את העשירות הפנימית, את הרעננות המחשבתית ואת ההיקף התורני, כיון שבני אדם הם חקרנים, אנשים – חטטנים הם, וקשה להימלט להסתתר מהם.
עם כל זאת ר' בן ציון הצליח להסתתר בכמה דרכים ומנהגים מתוחכמים. מנהגים שונים היו לו "מנהגי הסתתרות".
לא עלה בידי איש, לרדת לסוף דעתו הצנועה של ר' בן ציון ולהגיע לחקר דעתו – כיצד "בתמימותו" להערים על מוחם העילוי של אנשים שונים שבאו איתו במגע. כאשר העמיד בפניהם פני תם, כאילו אינו יודע באיזה סוגיה הם מדברים. והצליח תמיד להראות רק את בבואתו ולא את עצמיותו.
היתה לו תאווה מיוחדת להישאר פנימי. ללא כל מגע יד אדם זר.
בשיעורים, הזכיר רבות שאלות וספקות הלכתיות למדניות שעלו ברעיונו, בלשון מחודשת "מישהו הסתפק".
"מישהו שאל שאלה חזקה – לפי הגמרא בסנהדרין".
"מישהו הלך פעם ליד ברז מים בשבת, וכאשר הלך נפתחו המים והסתפק לפי הרמב"ם", וכדומה, נידוני הלכה מחושבנים.
קשה היה לדעת האם המישהו היה הוא עצמו או מישהו אחר, כי לא רק בסיפורי הלכה או בספיקות לא חשף, את האיש, אלא גם בחידושי תורה לפעמים העלים את זהות המחדש.
אחד השומעים, יהודי חריף, שהשתתף כבר בשיעורים רבים של הרב פלמן, והיה שבע מהמושג 'מישהו', נעמד פעם ותמה בקול: כבוד הרב, כמה מישהוים יש בעולם?
רבי בן ציון לא עצר עצמו מלחייך… אך לא הגיב. והמשיך מיד את השיעור לבאר מה הנפקא מינה ההלכתית בהערה.
הוי עובדה שבמהלך השיעור פלוני שיש בספסל האחורי קרא לכיוון המזרח ושאל את ר' בן ציון: כבוד הרב, מי אומר את החידוש הזה?
התשובה היתה: "אני לא רואה אותו…".
בשיעור שעסק בהלכות שבת, דיבר פעם על דעת הרמב"ן שיש מצות עשה לעשות בכל יום משהו לכבוד שבת ומתקיימת בכך זכירת יום השבת – "והכרתי אדם שהתנהג כך". הוא לא אמר שהכיר אותו בעבר, והיום לא…
כי האדם שהכיר היה ר' בן ציון פלמן. שעשה כל יום פעולה לכבוד שבת. ביום אחד מימי השבוע הכין פתילי נרות לשבת, ביום אחר צחצח נעלים, או קרע נייר לשבת, או ניקה את הכובע של שבת. כך מידי יום. הוא לא הצהיר על הנהגה זו, מעולם לא אמר לבני ביתו כי נוהג כך בדווקא, אבל זו היתה המציאות שכך נהג, בהצנע.
*
באחד השיעורים אחר. יש 'אדם אחד' שבשנת השביעית לפני כל פרוסה שאכל בסעודתו, נהג לומר שכל הכסף של שביעית בארץ מתחללים על פרוסה זו, ומיד אכלה, ובכך הציל אנשים רבים מסחורה בשביעית. הוא הוסיף והעמיק הלכתית בסוגיות.
האדם ההוא, היה ר' בן ציון פלמן…
*
פעם סיפר: יש 'אדם אחד' שבערב פסח דקות ספורות לפני כניסת החג, מנהגו לקחת מצה שעדיין לא הופרשה ממנה חלה, ולהפריש ממנה 'חלה' על מצות של כל מי ששכח להפריש חלה, ובכך הציל אנשים רבים. הוא דן עם שומעי השיעור האם פעולתו תועיל גם לאנשים מחו"ל או רק מארץ ישראל – נידון רב פארות.
האדם ההוא שסיפר עליו, היה ר' בן ציון פלמן.
*
שכנו בבנין: הרב פלמן אמר לי פעם, כי הוא מכיר מישהו שבמשך שתים עשרה שנה כל לילה לפני שהלך לישון, למד כמה משניות וחזר עליהן בעל פה כמה פעמים עד שנרדם, ולמחרת בוקר מיד לאחר שאמר 'ברכות התורה' שוב חזר – על אותן המשניות המועטות. כך מידי יום ויום. עד שלאחר שתים עשרה שנה הוא ידע את כל ששה סדרי משנה בעל פה בזכות הלימוד הזה. הגרב"צ לא אמר לי מי היהודי, אך בהזדמנות שמעתי מפי רבי משה אהרן ברוורמן (חבר חדר של ר' בן ציון פלמן בישיבת פוניבז') שסיפר כך: לפני שר' בן ציון נרדם, מנהגו היה לשנן כמה משניות בעל פה, ולפעמים נרדם באופן שהמשניות עוד היו פתוחות, ולקחתי את המשניות והנחתים על הכיסא הסמוך למיטתו.
כמה מישהו יש בעולם?…
ושוב "מעשה שהיה" – לשונו של רבי בן ציון.
הנה ידועים דברי חז"ל שהקב"ה מבקש 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם', ולכן כאשר אדם מקבל על עצמו 'קבלה' באופן מוחלט ורציני, הקב"ה מסייע בידו שיוכל לעמוד בה.
מעשה באברך מרמת אלחנן שהכרתי אותו – כך אמר – שהיתה לו קביעות כל יום לומר אחרי תפילת שחרית בבוקר את כל ט"ו 'שיר המעלות' שבתהילים במדרש בבראשית (פרשה ס"ט אות י"א) כתוב שכאשר יעקב אבינו היה בבית לבן לא שכב לישון בלילה, אלא היה יושב ואומר את ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים. רואים שיש מעלה מיוחדת באמירת 'שיר המעלות'.
יום אחד מיד אחרי התפילה, התגלגל לידו ענין דחוף של 'הכנסת כלה', ודחה את אמירת התהילים לאחר כך.
אחרי שסיים את פעילותו וחזר לביתו, נשכח ממנו שעדיין לא אמר את התהילים.
ויהי בצהרים. לפתע דפק בביתו החברותא שלו לאמור: "לפני חצי שנה ב'תענית אסתר', נסעת איתי להתפלל בקברי צדיקים ב'הר הזיתים', ושכחת אצלי ברכב את ספר התהילים שלך. באתי להשיב לך, הנה התהילים ששמך כתוב עליהם".
"פלא. חלפה חצי שנה מאז אותה נסיעה, ובדיוק היום הגיע להחזיר את התהילים. ומדוע בכלל החליט לטרוח ולבוא, הרי יכול היה להמתין למחר בבוקר להחזירם כאשר אנחנו נפגשים ממילא" – הרהר האברך לעצמו. ולפתע.
ולפתע נזכר, כי היום לא אמר את התהילים! מיד התיישב ואמר את ט"ו שיר המעלות.
מובן ,שהחברותא, לא ידע שום דבר מהענין, אבל הקב"ה גלגל את הדברים שיחליט ושיבוא, למטרה זו, כדי שיזכור לומר את התהילים.
וכך הדבר בכל ענין וענין, גם בדורנו אנו: אדם רציני שמקבל על עצמו באמת, הקב"ה שלח לו תזכורות וסיוע לקים את החלטותיו. האדם רק צריך לפקוח את העיניים, לשמוע ולראות את קול ה' שמדבר אליו. לראות כי כאשר הוא פותח פתח קטן, הקב"ה מסייע לו, מקרוב.
האברך "שהכרתי אותו מרמת אלחנן", גם במקרה זה הוא הרב פלמן.
(מתוך הספר 'ללא שם')