"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" (ב, יא)
פרש רש"י: "וירא בסבלותם – נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". מה הכוונה "נתן עיניו ולבו"?
לפני למעלה משלושים שנה דבר בישיבתנו הגאון האמיתי רבי חיים קריסוירטה זצ"ל, אב"ד אנטוורפן שבבלגיה.
רבי חיים היה גאון עצום, בעל ידע ובקיאות עצומה בתלמוד הבבלי והירושלמי. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאד.
פעם אחת זכיתי לנסוע עמו ברכב. בדרך למדתי את פרוש הר"ן על מסכת חולין. "תקרא בקול כדי שגם אני אשמע", אמר לי הרב, וכשהתחלתי לקרוא הוא המשיך ואמר את דברי הר"ן בעל פה!. נהגו לומר במליצה, שאת נוסח שבע הברכות שאומרים בסעודת חתן וכלה, ידע רבי חיים מתוך דברי הגמרא במסכת כתבות (ח ע"א), ולכן הוא לא היה צריך אף פעם סידור…
בנוסף לכל ידיעותיו ושליטתו העצומה בכל מכמני התורה, היה איש מעש, והשתדל בכל כוחו ונשמתו להרבות בצדקות ובמעשים טובים, מתוך מסירות נפש. במהלך חייו חלה, והוצרך לעבר טיפול מסבך מאד. אחוזי הריפוי שלו היו אפסיים ממש. באותה שעה קיבל על עצמו בקבלה גמורה ושלמה, שאם יחלים ויחזור להתהלך כאדם בריא, הוא ישתדל בכל כוחו לאסוף מיליוני דולרים בכל שנה, על מנת לחתן בחורי ישיבה יתומים, כדי שיוכלו להמשיך לעסוק בתורה בישוב הדעת. ואכן, כשזכה והבריא החל לעסוק בכך, ומדי שנה חיתן עשרות יתומים ויתומות, ותמך בהם תמיכה של ממש.
הוא אהב מאוד את ישיבתנו, וכל ענין התשובה היה קרוב ביותר ללבו. כאשר בא לדבר בישיבתנו, הביא את דברי הגמרא במסכת חגיגה (ד ע"ב) "רב הונא כי מטי להאי קרא: 'יראה יראה' בכי. אמר: 'עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב: 'כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי'".
רב הונא כשהיה קורא פסוק זה, היה בוכה.
מהו הפסוק שגרם לרב הונא לבכות?
התורה אמרה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך במקום אשר יבחר" (שמות כג, כג). אמר על כך רב הונא: עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו? ואומר הקב"ה: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי".
הענין כולו לא מובן. מצד אחד אומר הקב"ה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", אם כן איך הוא אומר מצד שני, "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי"?
את הדברים המתוקים שאמר על כך רבי חיים זצ"ל צריכים "ללעוס" ולא רק "לבלוע"… ממש כמו ויטמינים שלא מספיק לבלוע אותם, אלא צריך ללעוס, ועל ידי הלעיסה הם מתעכלים בגוף באופן הראוי, ומביאים לרפואה ולחזוק.
בכי מיוחד
אמר רבי חיים: גם אנחנו בוכים הרבה פעמים. רואים איזה רעיון בספר מוסר, קוראים פסוק מעורר, ומתחילים לבכות. אם כן למה חשוב לגמרא לספר על הבכי של רב הונא? מה החידוש בבכי הזה?
אלא, שאפשר לבכות ואפשר לבכות. הבכי שלנו לא משנה בנו מאומה, בעוד שאצל רב הונא הבכי יצר שנוי פנימי.
מהו ההבדל בין הבכי שלנו לבכי שלו?
הבכיה שלנו אינה באה מן הראש, היא באה מן הלב. לאדם יש התעוררות רגשית, או שהוא מרגיש כאב לב, והוא מתחיל לבכות. לא הראש בוכה פה, אלא הלב. לדמעות כאלו, המגיעות מן הגוף, אין ערך הדמעות של רב הונא.
אצל חז"ל, הראש והלב הלכו תמיד ביחד. מעולם לא היתה חציצה בין הראש לבין הלב.
כשמספרת הגמרא שרב הונא בכה – היו אלו דמעות מן הראש. לא מתוך סנטימנטים וגלויי התרגשות, אלא מתוך התבוננות עמוקה מאד, שאין לנו מושג אודותיה.
רחמים שאינם מן הלב – כי אם מן הראש
אין לנו מושג בגדלות הדורות הראשונים! הגמרא (עבודה זרה י ע"ב) מספרת שהקטן שבחכמי הגמרא היה מחיה מתים.
אם כך חכמינו בגמרא, על אחת כמה וכמה משה רבנו. כשרש"י אומר ש"נתן עיניו ולבו", משמע שהוא קשר את הראש אל הלב.
בודאי שיצא אל אחיו וראה בסבלותם, אבל הוא לא סתם התרגש וכאב את הצרות שהם עוברים – הוא בכה עליהם מן הראש!
הקב"ה אומר לעם ישראל: "מי בקש… מידכם רמס חצרי". בקשתי מכם לעלות לרגל – אבל עם מה אתם באים? הרגלים שלכם באות לקיים: "שלש פעמים בשנה יראה". אני בקשתי 'יראה' – כדרך שבאים להראות לפני ה' יתברך, אבל אתם שולחים את הרגליים.
הרגליים הגיעו – ואיפה האדם עצמו?? מי בקש זאת מידכם רמס חצרי ברגליים? אני רוצה לראות אתכם!
כשאני אומר: "שמעון בא אלי", אני מתכוון שהוא עצמו הגיע, אבל אם אומר: "הרגלים של שמעון רמסו את החצר שלי", איני מתכון לומר שהוא בא אלי. הרגלים שלו רק רמסו את החצר.
אל תשאירו את הלב ואת המוח בחוץ – בואו אלי ביחד איתם! בואו עם הלב ועם הראש! אני מחכה לכם, ולא לרגלים שלכם!"…
את דבריו סיים רבי חיים בפן אישי, וכך ספר:
כשעמדתי בכותל המערבי, והתפללתי לפני בית קדשנו ותפארתנו, חשבתי לעצמי: כמה היה מוכן סבא שלי מוורשא לתת כדי לזכות להגיע לכאן… מה היתה סבתא שלי נותנת כדי שתהיה לה אפשרות לבוא לכאן… ידוע, מה שאמר רבי יהודה הלוי: "יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב, המון רחמי נכמר כי אזכרה קדם כבודך אשר גלה, ונווך אשר חרב… וטעם רגביך לפי מדבש יערב…".
טעם רגביך – אומר רבי יהודה הלוי – טעם הבוץ של ירושלים עיר הקדש, ערב לי מדבש!
זכורני שבהיותי ילד, היו מגיעים לביתנו חכמים מארץ ישראל לעשות מגביות, ואמי מתפעלת ואומרת: "זה שליח מארץ ישראל!". הייתי ילד קטן, ואני זוכר את עצמי לוקח את הבוץ שהיה דבוק בנעלים שלהם, ואומר לעצמי: "זה ודאי של ארץ ישראל"… הייתי לוקח ושם אותו בתוך המרק שלי ואוכל…
איי… ארץ ישראל!… זכיתי לאכול את ארץ ישראל!…
כשהגיע לארץ ישראל הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן, הקפיד תמיד לירוק לתוך מטפחת. חלילה לו לירוק על אדמת ארץ הקודש!
אני אף זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו כשהגענו לארץ ישראל. הייתי רק בן אחת עשרה כשהגענו ארצה. כשירדנו מן האוניה בנמל חיפה, השתטחנו על האדמה והתחלנו לבכות. לא אשכח זאת…
כך באים לארץ ישראל – וכך היא הדרך הראויה לבוא לבית המקדש. לא הרגלים באות, אלא האדם מגיע!
(מתוך הספר 'משכני')