סיפור קטן עם מסר גדול לחיים בכלל, ולחייהם של אנשי ההוראה בפרט.
הרב יהושע לייבזון
גלגליו של המטוס היוקרתי נגעו בקרקע, והוא האט את מהירותו באחת. הנוסעים שהיו חגורים בקפידה, המתינו בסבלנות עד לעצירה המוחלטת, ולאחר מכן המשיכו להמתין עד שיחוברו מדרגות אל המטוס.
הם החליפו ביניהם מבטים מגחכים: "מסתבר שיש מדינות שעוד תקועות במילניום הקודם", אמר אחד מביניהם את מה שחשבו כולם בשקט.
הם כולם אירופאים עשירים, כבר שנים רבות לא נחתו ביעד שבו היו צריכים לחבר מדרגות את המטוס. בכל שדות התעופה המכבדים את עצמם יש 'שרוולים' שהמטוס נצמד אליהם, והנוסעים נפלטים ממנו הישיר לבית הנתיבות.
"אני חושב שזה לא הדבר הכי פרימיטיבי שנראה במהלך הטיול האקזוטי הזה", העיר נוסע אחר, וכולם הנהנו בראשיהם לאות הסכמה, כשנימת פניהם הותירה מקום לספק אם הם שמחים על החוויה המטלטלת של נסיעה לאחור במנהרת הזמן, כמה עשרות שנים אחורה, או שהם מודאגים מהאפשרות הזאת, מחשש שמא יצטרכו לוותר על כמה מהפינוקים אליהם הורגלו בחיי העושר המערביים שלהם.
חברי הקבוצה כולם אנשים מפורסמים מאוד.
מדובר בזוכי פרס נובל לשלום.
חלקם פיזיקאים מדופלמים, אחרים רופאים בעלי שם שהמציאו שיטות טיפול ייחודיות, יש שם כימאים שחולשים על מעבדות ענק ועסוקים יומם ולילה בניסויים שונים ומשונים וגם כמה מבכירי הסופרים בעולם, המעצבים את דעת הקהל העולמית.
אפשר לומר ברמה גבוהה של ודאות, ש-50 האנשים הללו, כשהם יושבים במקום אחד, הם מהווים 'פצצת אינטלקט' שאין לה מתחרים. כל כך הרבה חכמה וגאונות טמונים בראשו של כל אחד מהם. הפלא ופלא!
הם יורדים מהמטוס, ועולים על האוטובוס שאמור להוביל אותם ממנו אל בית הנתיבות, שם יקבלו את פניהם בכירי הממשלה בקבלת פנים חגיגית ורשמית, לרגל בואה של משלחת חתני פרס הנובל, לביקור היסטורי.
באוטובוס הם מצטופפים קצת, התנאים לא הכי נחמדים בעולם. אין כמעט מקומות ישיבה באוטובוסים מהסוג הזה, מזג האוויר חם ויבש, המזגן לא עובד, אם בכלל הותקן מזגן באוטובוס המיושן, והצפיפות לא נעימה בכלל.
ממתינים מספר דקות, והאוטובוס לא זז ממקומו.
חברי הקבוצה מתחילים לאבד סבלנות: "היי…", הם פונים לאיש ביטחון שעומד שם כשלגופו אפוד זוהר, "למה האוטובוס לא נוסע…".
"הנהג קיבל מכה ברגל", הוא מסביר להם, "חכו כמה דקות, עד שהוא יתאושש. ברגע שהוא יוכל לחזור לאוטובוס אתם תתחילו לנסוע…".
עברו מספר דקות נוספות, והמדענים הגאונים כבר הופכים לעצבניים במיוחד: "תגיד לנהג שיבוא מהר", צועק אחד מבכירי הפיזיקאים, "יש כאן לחתני פרס נובל לרפואה, הם יוכלו לסדר לו את הרגל…".
איש הביטחון מסתכל עליהם באדישות מופלגת, ומציע להם הצעה מעניינת: "אם אתם כל כך חכמים… אולי כדאי שאחד מכם יישב בעצמו על מקומו של הנהג, ויסיע את האוטובוס אל בית הנתיבות…".
המדענים הגאונים מסתכלים זה על זה, כל אחד מהם מושך בכתפיו. אף אחד מהם אינו יודע לנהוג באוטובוס…
ובעודם ממשיכים להתלונן ולקטר על מר גורלם, מגיח לו בחור צעיר בן 19, זיעה ניגרת ממצחו ומטפטפת על בגדיו הפשוטים, הוא צולע מעט על רגלו, ועולה על האוטובוס.
הצעיר בקושי יודע קרוא וכתוב, הידע שלו בפיזיקה אפסי, גם ברפואה הוא לא מבין דבר, ועל כימיה הוא מעולם לא שמע.
אבל לסובב את המפתח בסוויץ' של האוטובוס הוא יודע מצוין, וללחוץ על דוושת הדלק הוא למד כבר בגיל 12…
האוטובוס משתעל קצת, משמיע נהמת מנוע קולנית, ויוצא לדרך כשהוא מותיר מאחוריו שובל של עשן שחור. חידה למדענים שינסו עכשיו להסיק מצבעו עד כמה הוא מזוהם, וכמה ישפיע הזיהום הזה על החור באוזון ועל שחיקת האטמוספירה…
זה לא סתם סיפור…
את הסיפור הזה שמעתי מפיו של יהודי שעוסק רבות בתחום החינוך.
"אם ננסה לנתח מה יש לנו כאן, נגלה שלסיפור הזה יש סוף מפתיע… יושבים כאן גאוני עולם, אנשים חכמים שרמת האיי קיו של כל אחד מהם היא בקצה העליון של הסקאלה של מנת המשכל האנושית.
"בשום מקום בעולם לא תמצאו אנשים חכמים כל שכך, בריכוז כזה משמעותי. 50 גאונים עומדים צפופים באוטובוס אחד בודד…
"אבל כל הגאונים הללו, זקוקים לבחורצ'יק בן 19, שבקושי יודע קרוא וכתוב, כדי שיביא אותם למחוז חפצם.
"הם יודעים בדיוק איך להכין חומרי נפץ או תרכובות כימיות מסובכות, הם המציאו שיטות טיפוליות ומצאו תרופות תקדימיות למחלות שעד כה נחשבו לחשוכות מרפא…
"אבל הם לא יודעים להסיע אוטובוס!
"אם נשאל את נהג האוטובוס איך בדיוק האוטובוס נוסע, הוא לא ידע להסביר לנו כיצד שריפת הדלק הופכת לאנרגיה שמניעה את האוטובוס על המשקל הכבד שלו. המדענים הללו מבינים הרבה יותר טוב מהנהג כיצד פועל האוטובוס.
"אבל לנהוג באוטובוס הם לא יודעים! את זה הם לא יכולים לעשות. כדי להגיע לפעולה הפשוטה הזאת הם חייבים את שירותיו המקצועיים של הנער הצעיר, שמנת המשכל שלו בקושי מתקרבת למידת הנעליים של המדענים הגאונים".
מה זה אומר לנו?
את מוסר ההשכל של הסיפור הזה אפשר לקחת לכיוונים רבים ושונים מאוד זה מזה.
זה יכול ללמד אותנו שגם האדם הכי טיפש בעולם, יכול למצוא את המקום שלו, ובעניינים מסוימים הוא חכם הרבה יותר מאחרים.
זה גם מלמד אותנו שגם האיש הכי חכם והכי מתנשא בעולם, זקוק בסופו של דבר לעזרתם של אנשים אחרים, שאינם חכמים כמוהו, ושעליהם הוא מתנשא כאילו שהם לא היו יכולים להתקיים בלעדיו.
אבל איש החינוך שסיפר לי את הסיפור רוצה להסיק מהסיפור הזה מסר חינוכי לאנשי החינוך.
לפעמים אנחנו מחפשים שיטות חדשות, קוראים מחקרים ומנסים למצוא דרכים חדשניות כדי ללמד ילדים קריאה, או כדי להחזיק משמעת בכיתה או כדי לסייע להם להתרכז בלימוד.
אבל יש דבר אחד שאנחנו שוכחים לעשות…
לשאול את בעלי הניסיון!
הרי נהג האוטובוס הזה באמת אינו יותר חכם מהמדענים. כל אחד מהם יכול היה להירשם לקורס ללימודי נהיגה על אוטובוס ולהוציא רישיון נהיגה דומה לזה שהנהג מחזיק בידו. וכי בעיה היא עבורם ללמוד את החוקים ואת הכללים???
אלא מה? לנהג יש ניסיון! הוא פשוט מכיר את הכלי, וכבר נהג בו אלפי פעמים…
על זה אמרו חז"ל: אין חכם כבעל הניסיון…
אדם שצבר ניסיון הוא החכם הכי גדול בתחום שבו יש לו ניסיון. הוא למד את העניין ומכיר אותו על בשרו, זאת לא תאוריה, זה לא איזשהו תרגיל שהוא עושה. זאת מציאות החיים שלו!
לכן, מלמד, מגיד שיעור, ראש ישיבה, מורה בסמינר, מדריכה בקייטנה או בייבי סיטר ששומרת על תינוקות… זה לא משנה התפקיד וסוג העבודה.
אם אתם רוצים ללמוד ולדעת איך לעשות את העבודה שלכם, הדרך הטובה ביותר היא פשוט לשאול את בעלי הניסיון, להרים אליהם טלפון לקבוע פגישה, לשבת איתם, לשאול אותם שאלות ולשתות בצמא את דבריהם.
גם אם נראה לכם שאתם חכמים יותר מהם וגם אם אתם באמת חכמים יותר מהם, זה בכלל לא משנה. בעניין הספציפי הזה הם בוודאי יותר חכמים מכם, מהסיבה הפשוטה, כי הניסיון שלהם משמעותי יותר וגדול יותר.
שלב נוסף
ויש עוד שלב…
"אחרי שנתיים שהייתי מלמד", מספר אותו איש חינוך, "כבר הסתובבתי עם 'האף למעלה', והרגשתי שאני מלמד עם ניסיון. כשהייתי רואה מלמד חדש שהתחיל רק השנה, מיהרתי לשתף אותו בטיפים והדרכה מהניסיון הרב שצברתי.
"שנתיים לאחר מכן, כבר היה לי ניסיון של ארבע שנות הוראה… הבנתי שניסיון של שנתיים לא שווה כלום. זה נקרא ניסיון? בקושי שנתיים בתפקיד וכבר מרגיש 'מוישה גרויס'??? מי שעובד בהוראה לפחות ארבע שנים, הוא בעל הניסיון שיכול לחלוק מחכמתו עם אחרים!
"אין צורך לומר איך זה המשיך, אחרי שש שנים ואחרי שמונה ועשר.
"זה כמו ילד בכתה ב' שמרגיש הכי גדול בעולם כי הוא לא בכתה א, וכמו בחור בישיבה קטנה שכבר לא בחיידר ואברך צעיר שמרגיש גדול כי הוא כבר לא בישיבה…
"לכן חשוב שנשים את עצמנו במקום הראוי לנו. אם אתה רק חמש שנים מלמד, לא יקרה לך כלום אם תפנה לקבל עצה והדרכה ממלמד שנמצא בתחום כבר 20 שנה. האמן לי שכמה שאתה חושב שאתה חכם ומבין ויודע, אין לי ספק שהוא יודע הרבה יותר ממך, לפחות בתחום הזה של הוראה, וכמו שאמרתי, זה קורה מהסיבה הפשוטה ביותר, כי הניסיון שלו גדול מהניסיון שלך!".