"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (כה, יח)
וברש"י: "כרבים – דמות פרצוף תינוק להם. מקשה תעשה אותם – שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם, כמעשה צורפים, שקורין שולדי"ץ [מולחמים], אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו", כלומר, הכרובים צריכים להיות מהכפורת.
בפרשת בראשית (ג, כד) כתוב: "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת" – אלו מלאכי חבלה. נשאלת השאלה: אם כן, מה הם "כרובים" – פרצוף תינוק או מלאכי חבלה?
אמר רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה:
אמנם כרובים יש להם דמות תינוק – אלו הילדים, אבל השאלה היכן מניחים ומעמידים אותם:
אם מניחים אותם בבית המקדש, מעל ארון הקודש, במקום השראת השכינה – הם מלאכי השרת. אבל אם נוטלים את אותו תינוק ותינוקת מהתורה – אפילו שישימום בפתח גן עדן, הם נהיים מלאכי חבלה. כיון שנותקו מהתורה הקדושה
כאשר הם מקשה אחת עם הארון, לא התחברו אליו אחרי עשייתם, אלא יוצרים אותם מקשה אחת, מתוך התורה, ואינם זזים ממנה – הריהם חשובים כמלאכים. אבל אם נטלו אותם מהתורה – הריהם מלאכי חבלה.
כח הפסק של הב"ח
כח התורה הוא הכח החזק ביותר שיש בעולם. התורה היא כלי לשנות את האדם, לקדשו, לטהרו ולתת לו מלכות וממשלה בכל העולמות.
הבריסקער רב הגיע פעם לעיר קראקא. הוא הלך לראות שני דברים: את בית הכנסת של הרמ"א, ואת הקבר של ה'מגלה עמוקות'.
ליד קברו של ה'מגלה עמוקות' ישנה מצבה שעליה כתוב: "פ"נ איש לא ידוע שמו ויעיד עליו רעו [זה השוכב לידו]".
הוא שאל מיד והתעניין מה זה, מי זה.
הלך לחברא קדישא. אמרו לו שבפנקס הקהילה כתוב הסיפור. הביאו את הפנקס ונתנו לו לקרוא.
היה כתוב שם כך:
אחרי שה'מגלה עמוקות' נפטר הגיע אברך לחברא קדישא וביקש: "רצוני לקנות קבר ליד ה'מגלה עמוקות'". צחקו עליו: חסר דעה, איזו בקשה!
– אשלם על כך בכסף מלא.
– לא מוכרים קבר כזה בכסף!
הוא לא נכנע לדבריהם, הגיע עוד יום ועוד, אך הם שלחו אותו לנפשו – גיי געזונטע רייט – בשום אופן אנחנו לא מוכרים!
החליט ללכת באופן אישי לפקיד הגזבר היושב במשרד, ולספר כי הוא מציע סכום כסף רב, אולי ישתכנע. "אשלם כמה שתרצה, רק תמכור לי את המקום" – התחנן.
בשום אופן.
עוד יום ועוד יום נדנד לו, עד שהגזבר החליט: יש לי עצה, אני אנקוב בסכום כסף כזה גבוה שהוא פשוט יברח מהמקום.
למחרת כאשר הגיע, אמר לו: "אם אתה רוצה באמת, תשלם חמש מאות רובל". סכום עצום.
– חמש מאות רובל? בסדר, אני אביא.
הלך והביא חמש מאות רובל. חשב הגזבר לעצמו: מה אעשה עכשיו? סיפור שכזה. התיישב בדעתו והחליט:
אני כבר אדם זקן, והוא אברך צעיר, עד שהוא ימות אני כבר מזמן לא אהיה פה. מה אכפת לי? דבר ראשון ניקח את הכסף – חמש מאות רובל. בינתיים יהיה לחברא קדישא קצת כסף. ולימים, כאשר יצטרכו לקבור אותו, שהם ישברו את הראש. זה לא יהיה נוגע אלי…
– תביא את הכסף
– תביא לי שטר מכירה.
כתב לו שטר מכירה, נטל את הכסף, הביא אותו למנהלי 'חברא קדישא' ואמר להם: "פלוני קנה אחוזת קבר", לא האריך ולא פירט.
לא פחות ולא יותר, למחרת האיש נפטר. לא ידעו מי האיש. לא הכירו אותו כתושב העיר, לא ידעו על משפחה או קרובים, וגם לא ידעו על רכישת חלקת הקבר. הגזבר ידע על העסק ושתק. החברה קדישא קברו אותו במקום אחר – והגזבר שותק.
בלילה בא הנפטר לגזבר ושואל: "מה זה? יש לי שטר מכירה, רימית אותי!"
אמר לעצמו: דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים
למחרת שוב אותו חלום: "מה עשית לי, מדוע זרקת אותי שם?"
בלילה השלישי אמר לו: "אם אתה מתעלם ממני – ברצוני לתבוע אותך לדין תורה בפני בית דין של מעלה!"
דין תורה בבית דין של מעלה – זה עניין מר מאד… הגזבר רעד בכל גופו: הוא הולך להרוג אותי, לקחת אותי לשם.
באותם ימים הרב של קראקא היה רבינו הב"ח. הגזבר מאד נבהל, הלך לרב ובכה לו שעשה שטות נוראה, סיפר לו את כל הסיפור. וקוראים לי כעת לבית דין של מעלה. מה אני עושה? תן לי עצה.
אומר לו הב"ח: אם הוא יבוא פעם נוספת, תגיד לו שיש הלכה בשולחן ערוך שהולכים אחרי הנתבע. אתה רוצה דין תורה? בוא לפה, שיבוא אלינו לבית הדין. אצל הב"ח. שיקבע זמן מתי שהוא רוצה ונפסוק.
אכן הגיע שוב בחלום, אמר לו הגזבר: אתה רוצה, תבוא לכאן לבית דינו של רב העיר הב"ח.
כך היה. קבעו זמן. הב"ח התיישב. הגזבר הגיע וגם קהל רב התאסף לשמוע מה ייעשה בדינו.
נעמד הב"ח והכריז: "התובע יטען את טענותיו!"
איך שאמר את דבריו שמעו קול. קול של הנשמה המספרת את כל הסיפור.
"ועכשיו" – אמר הרב – "יציג הנתבע את טענותיו". הגזבר הצטדק, הציג את טענותיו.
אמר הב"ח: "שמעתי את שני הצדדים, ופסק ההלכה הוא כך: אנחנו פה בעולם, לא יכולים למכור מקום לאדם לא ידוע. וכיון שאיננו יודעים מי אתה, איננו יכולים למכור לך קבר על יד איש קדוש ה'מגלה עמוקות'. לכן, הגזבר לא יכול היה למכור לך את המקום, הוא לא הבעלים. אבל מה נעשה שהוא כבר עשה איתך מכירה שלא כדין. אי לכך, הפסק כדלהלן. כיון שאנחנו לא יכולים לקוברך שם, אם אתה כן ראוי לנוח שם – תדאג לעצמך. ואם יש לך את הזכות – כבר תדאג לעצמך. זה הפסק שפוסקים בבית דין של מטה!"
עברו שלושה ימים. הקבר של האברך היה ריק, והקבר שליד המגלה עמוקות היה תפוס! הוא דאג לעצמו. על הקבר הניחו מצבה: "פה נטמן איש לא נודע מי הוא ויעיד עליו רעו".
את כל הסיפור הזה על כח התורה סיפר הרב מבריסק, כפי שקרא בפנקס 'חברא קדישא' דקראקא.
הרבונו של עולם נתן כח לחכמי ישראל והם יכולים לפסוק דברים כאלו.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)
יש תמונה משני הקברים הסמוכים זה לזה