הרב משה מיכאל צורן, עורך ספריו של מרן הגר"י זילברשטיין
'זבולון לחוף ימים ישכון'
על הפסוק 'זבולון לחוף ימים ישכון' (מ"ט י"ג) כתב הספורנו: '…כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, כאמרם אם אין קמח אין תורה, וכשיסייע האחד את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולן, הנה עבודת הא-ל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה, תהיה מיוחסת לשניהם. וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה שהם הכהנים והלויים, כאמרו יורו משפטיך ליעקב, ויזכו כלם לחיי עולם, כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב'.
והנה, זו זכותה גם של האשה בסייעה לבעלה ובניה בלימוד התורה, שהיא נוטלת בזה את חלקה ושותפותה בתורה. ועד כדי כך גדולה זכותה זו, שגדולה הבטחה שהבטיחן השי"ת, יותר מן האנשים, שקראן 'נשים שאננות ובוטחות' (ברכות, דף י"ז עמוד א').
את הסיפור דלהלן שמעתי בילדותי – סיפר מרן הגר"י זילברשטיין – בעיר טבריה, מחסידי סלונים, והוא מופיע גם בספר 'סוד שיח חסידים' של הרב אהרן סורסקי. בטבריה של התקופה ההיא, היו מגדולי התורה כמו רבי מוטל'ה סלונימער, רבי ישראל איסר, ואחרים, שלבד מגדלותם וצדקתם, היו נוהגים לספר לקהל סיפורי-אמונה כדי שיעבירום לדורות הבאים.
אחד הסיפורים המופלאים ששמעתי נסוב על גדלותה של האשה היהודיה, המוכנה להתמסר לתורת בעלה, גם אם הדבר כרוך בקשיים מרובים, וזה שכרה הגדול.
מעשה בתלמיד חכם וירא שמים, רבי יעקב שמו, אשר פרק מעל צוארו עול חשבונות רבים שביקשו בני אדם, השליך על ד' יהבו, ועשה כל ימיו ולילותיו קודש לתורה ולעבודת-שמים.
מטופל היה במשפחה וילדים, וביתו ריקם ומנוגב מכל מחיה. הרעב והמחסור תושבים קבועים במעונו – ודו"ק היטב: לא אורחים כי אם תושבים קבועים.
ר' יעקב אינו שת לבו לכל המצב העגום הזה, כי-אם בתורה הקדושה ובעבודת ד' חפצו.
מוכן ומזומן להתחיל במסע
נקפו שנים. הילדים בבית גדלו. הבנות הגיעו לפרקן. יש כבר ליתן את הדעת כיצד ומהיכן יקח לספק עבורן נדוניא ופרנסת נשואין.
כפעם-בפעם מזכירה לו זוגתו הצדקת את הענין. במיוחד כשהוא נוסע אל רבו, הרבי מלכוביטש.. אך כשר' יעקב מגיע ללכוביטש, ללכוביטש של מעלה, הריהו שוכח לגמרי מעולם ומלואו. אינו זוכר כלל ענינים מסוג זה.
לימים אמרה לו האשה, הרי יש לי אח המתגורר הרחק מפה, אולי תקום ותיסע אליו לבקש שיעזור לנו, כפי שכתוב "ומבשרך לא תתעלם".
השתמט ר' יעקב ולא מיהר למלא את בקשתה. חשש מפני ביטול תורה ועבודה שטלטולי הדרך יגרמו לו. הלא מדובר במסע שימשֵך שבועות שלמים.
כשעבר זמן רב, וזוגתו אינה פוסקת מלהפציר בו, נעתר יום אחד והגיד לה שהחליט לעשות כדבריה. בכדי שיוכל לצאת לדרך, הוסיף, תזדרז נא ותזמין עבורו עגלה וסוסים להסיעו.
מיד עשתה האשה כפי שהגיד לה, וכן ארזה עבורו את חפציו בצרור לא גדול.
ויהי בבוקר: העגלון כבר עמד בחוץ, מוכן ומזומן להתחיל במסע, ור' יעקב נוטל את צרורו ופונה בברכת פרידה לצאת מן הבית.
אפס, כשהגיע אל הפתח, השעין פתאום את ראשו אל המזוזה ועצם את עיניו, שהה רגעים אחדים כשהוא תפוס שרעפים, ולבסוף קרא בהחלטיות: "יש להודיע לעגלון שאינני נוסע…"
אוצר של מטבעות כסף וזהב
מנעימת דיבורו הבינה האשה שלא יועילו שוב הפצרותיה. הוא נשאר!
פנתה, לכן, בדמעות אל המטבח, והוא שב לתלמודו.
ויהי באישון לילה, כשקם ר' יעקב מעל ספריו, וקול בכיה החנוק עלה באזניו, נכנס אצלה ואמר: אל תראי אותי כאכזר, כעורב, שגורל ילדיו אינו נוגע ללבו. אלא כך היה מעשה.
כשעמדתי אצל המזוזה עלה פתאום ברעיוני "מה לך יעקב"?! ואמרתי לנפשי: "יענק'ל, שיש לך א-ל חי וקיים הינך מאמין? אכן, בודאי מאמין אנכי! ואם יש לך כיום את גיסך, אחיה של זוגתך, אתה יודע? העודנו חי? לא, אינני יודע! ובאמת מי יודע, הלא כבר עידן ועידנים לא שמענו ממנו"!
ושוב אמרתי בלבי: "שיש לרבש"ע די והותר לתת לך, הינך מאמין? פשיטא! הרי לו הכסף והזהב! ואם אחיה עודנו עשיר כמו שהיה אי-פעם, לא ברור לך, ומי יודע"?!
ועוד רחשתי במחשבתי: "יענק'ל, יענק'ל, שהקב"ה מתאווה וחפץ מאד לתת לך, הינך מאמין? איזו שאלה! ברי לי! ואילו האח, אפילו עודנו חי, אפילו עודנו בעושרו, מי אומר שירצה בכלל למלא את מחסורינו"?!
גמרתי, לכן, במחשבתי: אין מזניחים, את הודאי מפני הספק! הלא יש כאן שלושה דברים בטוחים: שהקב"ה חי וקיים, שיש לו לתת בשפע, ובודאי שזה רצונו – להעניק ולתת לנו.
לעומת זאת בענין האח יש שלושה ספיקות, האם האח בכלל עודנו חי, העודנו עשיר, והאם יסכים לתת – מי חלוש-שכל ויעזוב שלושה שהם בחזקת "ודאי" ויטלטל עצמו למרחקים מחמת "ספק- ספק-ספיקא"?!
סברה וקיבלה
זוגתו, שהיתה גם היא אשה כשרה וחסודה, סברה וקיבלה. השלימה עם העובדה שאינו נוסע, וקיוותה כמוהו לישועה מן השמים שתבוא בקרוב.
אחרי זמן, באחד הלילות, ור' יעקב ער, לא פסיק פומיה מגירסא, נשמע לפתע קול דפיקות בדלת.
כשפתח, עמד לפניו קצין-צבא, אדם קשיש לפי מראהו, שפנה אליו באמירה: "דבר-סתר לי אליך". הלה, איש חיל מנעוריו, סיפר לו שהינו אדם בודד ללא משפחה, אשר פרנסתו מצויה לו מקופת הצבא, ואינו זקוק למקור מחיה אחר.
אפס במרוצת עשרות השנים ששירת בצבא, הצטבר אצלו אוצר שלם של חסכונות. האוצר הזה מכיל הרבה מטבעות כסף וזהב, ובכל פעם שיָצָא למלחמה עם הגייסות נהג לקחת עמו את אוצרו זה אל החזית.
והנה גם היום הוא נקרא להתייצב במערכה, כי פרצו קרבות אש, והגדוד שלו חונה כאן בקירבת מקום, אך הפעם משום-מה עלה בדעתו שמוטב יהיה אם ישאיר את אוצרו במקום-מבטחים.
ממה נפשך, חשב לעצמו, אם אשוב חי משדה המערכה, ישוב אלי גם אוצרי, ואם חלילה אמות במלחמה – מדוע שיפול אוצרי לידים של האויב, או במקרה הטוב, לחיילים הנבערים שתחת פיקודיו!
כאן הוסיף הקצין ואמר לר' יעקב: "מכיון שראיתי יהודי מדיד שינה בלילה ועוסק בלימודים, הבינותי שהינך איש רוחני, איש קדוש, ולבי רוחש לך אמון… אפקיד, לכן, בידך את אוצרי על מנת שתחזירהו לי בשובי הביתה, ואם לא אחזור מוטב בעיני שאתה תשתמש בו לצרכיך מאשר ישתמשו בו אחרים…"
האוצר כבר ברשותך…
משחלפו חדשים רבים, ולא קיבל מאותו קצין שום אות וסימן חיים, ולאחר שתרועות המלחמה נדמו מכבר, התלבט ר' יעקב כיצד עליו לנהוג באוצר זה.
מול סבירות גבוהה שהקצין אינו בחיים, ניקר עדיין בלבו חשש, שמא בכל זאת יבוא ביום מן הימים. מה עושים?
יצא, לכן, ללכוביטש כדי לדרוש אלקים. ויהי ברגע שדרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי, בטרם פצה את פיו, הקביל הסבא קדישא את פניו בצהלה רבתי, ויאמר אליו: כן, כן. אכן, ר' יעקב, יש לך א-ל חי וקיים, אשר לו הכסף והזהב, ואשר מתאווה מאד להשפיע לך רוב טובה… האוצר נמצא כבר ברשותך…"
הלקח העולה מסיפור זה, סיכם בתמצית ראש החבריא, עולה בקנה אחד עם דבריו הקצרים של רבי אהרן הגדול מקרלין זי"ע, ששמעוהו פעם אומר: "כל זמן שהבורא ית"ש חי וקיים אין לי מה לדאוג".
ובלי כל ספק, אם אשתו של ר' יעקב לא היתה מוסרת את עצמה לתורתו של בעלה, כפי שכתב הספורנו על פסוקנו, והיתה מתעקשת שייסע אל הרבי, לא היו זוכים בני הזוג הללו למה שזכו.
הלך הת"ח בפחי נפש ולא ידע מאין יבוא עזרו
הבאנו לעיל את הספורנו המתאר את חלקו של זבולון בתורת יששכר, והוספנו שזו גם זכותה של האשה בסייעה לבעלה ובניה בלימוד התורה.
והנה, כל אשה בחוכמתה ובתבונתה, יכולה בדרכים משלה לסייע לבעלה להחזיק את כלכלת ביתו ומחיתו, והיא-היא אחזקת התורה בצורה היעילה ביותר.
בואו ונשמע על אשה פקחית שידעה כיצד לכלכל את ביתה ולחסוך כספים לתקופות שבהן הכסף יהיה אחד המצרכים המבוקשים ביותר.
'תוכניות חסכון' מדוברות מאוד במגזר החרדי בעת האחרונה. והנה, ת"ח אחד שהשיא את בתו, היה זקוק בדחיפות להלוואה של 15,000 דולר. 'ברור שאף גמ"ח לא היה מוכן להעניק לי הלוואה בסדר גודל שכזה, ולא ידעתי מאין יבוא עזרי', הוא אומר.
הת"ח מספר שבמשך כמה שבועות הלך בפחי-נפש, וממש לא ידע לשית עצה בנפשו, כיצד תבוא הישועה שלו. 'אבל גם אם הייתי מאַמֵץ את כל כוח הדמיון שלי, לא הייתי מסוגל לתאר מה יקרה לבסוף', הוא אומר, כששמחה ממלאת את ליבו.
מה קרה? – ביום בהיר אחד מגישה לי אשתו שקית ניילון גדולה, ומודיעה לי בארשת מסתורית שהכינה לו הפתעה.
מרוב שדעתו היתה טרופה עליו, לא ידע כלל על מה היא מדברת. הוא פותח את השקית וזו כמעט ונשמטת ממנו מרוב התרגשות. חבילות ארוזות של דולרים המתינו לו, בהמון.
עד שהוא מתעשת, מספרת לו אשתו שאת הסכום העצום הזה חסכה במו-ידיה, כאשר מאז חתונתם לפני כ-25 שנה הקפידה לשים בצד מדי חודש סכום כסף קטן.
אגורה הצטרפה לאגורה, שקל לשקל, וכך הצליחה לחסוך את הסכום הנ"ל.
בשקית היו בדיוק 15,000 דולרים.
משהו אינו מובן
לכאורה קשה להבין את 2 הקטעים הבאים:
מעשה בתלמיד חכם וירא שמים, רבי יעקב שמו, אשר פרק מעל צוארו עול חשבונות רבים שביקשו בני אדם, השליך על ד' יהבו, ועשה כל ימיו ולילותיו קודש לתורה ולעבודת-שמים.
מטופל היה במשפחה וילדים, וביתו ריקם ומנוגב מכל מחיה. הרעב והמחסור תושבים קבועים במעונו – ודו"ק היטב: לא אורחים כי אם תושבים קבועים.
ומה עם חיוב הכתובה: "ואנא אפלח ואיזון ואפרנס יתיכי…"?
אולי צריך לתקן/להוסיף שהיתה לה הכנסה כלשהי ואולי גם הוא קבל מה'כולל'.
אגב, אין כותבים "יצא, לכן, ללכוביטש כדי לדרוש אלקים. ", כי אם "לכן יצא ללכוביטש כדי לדרוש אלקים".