"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב)
שנת תשכ"ח. הרבי הקדוש, רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, קורא לי ומבקש ממני לייסד 'כולל' בבני ברק על שם זקנו, היהודי הקדוש מפשיסחא זצ"ל, ולזכרו. בסוד ה' אל יראיו מעולם לא הרהרתי אחר רבי. תכף ומיד עברתי לבני ברק ופניתי להקים את כולל 'תפארת היהודי' בבית מדרשו של הרבי, ברחוב רבי עקיבא 56 בעיר.
באותם ימים היה בית מדרשו של הרבי מוקד משיכה למבקשי ה'. באו אז עולים יהודים מברית המועצות, שחיפשו את קרבתו וקרבת אלוקים, והרבי, ברוב טובו וחסדו, הכניסם תחת כנפי השכינה, העלה אותם לרמות ולפסגות אינסופיות בעבודת ה'.
כאן, בבית מדרשו של הרבי, שקק קול התורה בוקר וערב, והרבי עצמו אף הוא שותף בלימודים, וכל הרואה אותו נזכר בתלמודו. הכולל במקום רק הוסיף שורה של לומדים תלמידי־חכמים, ששקדו על חוק תלמודם מבוקר עד ערב.
באחד הימים קרא לי הרבי למעון קודשו, התעניין באבהיות בגודל הכולל, והציע דרכי עזרה וסיוע. ביקשני לסור לתל אביב ולחלות פני כמה נדיבי לב, שבוודאי יכולים לסייע למוסד הקדוש.
כמי שהתמודד אז לראשונה בגיוס כספים, היה זה עבורי עזר רב לו היה האדמו"ר פונה אליהם ישירות; אך הרבי נמנע מכך, נאמן לדרכו שלא לבקש טובה מאדם, ודאי שלא כסף.
ואז פנה אלי הרבי, ואמר את הפסוק הפותח את פרשתנו: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – "ידוע על צדיקים", אמר הרבי, "שלא היו נוטלים ממון מכל אדם, והיו בודקים בציציותיו אם הגון וכשר הוא. לעומתם", המשיך הרבי, "היו צדיקים שנהגו כן לקחת ממון מכל אחד, כי כל מגמתם היתה אך ורק לשם שמים. לכן נטלו ממון גם מאלו שהם אולי גם בעלי עבירה, כי סברו שבנוטלם מהם כסף ניתן יהיה להעלותם ולתקנם".
*
הרבי המשיך וסיפר לי סיפור מופלא, על רבי ישראל מסטולין זצ"ל – 'הינוקא' כפי שנקרא בפי כל. פעם הובאה לפניו רשימת נותני ה'מעמדות' – אלו הנמנים לדבר מצוה להחזקת חצר הרבי. ה'פרנקפורטר', כפי שכינו אותו בחצר הקודש, מרפרף ברשימה אנה ואנה, כמו תר ומחפש אחר אדם שלא נכתב בה.
"היכן פלוני?", שאל הרבי בתמיהה, "והלוא מהנותנים הקבועים הוא". הגבאים נעמדו בחיל ורעדה. "וכי אין הרבי מודע לכך, שפלוני סר מדרך ה', הקשה עורפו נגד התורה והמצוות, ולבבו פנה לדרך עיקש ופתלתול?"
אך הרבי בשלו: "רצוני לראותו כאן, ברשימה. לכו אליו ובקשו ממנו את מתת ידו הקבועה, לא יחסיר פרוטה!". רצון הצדיק נעשה, והגבאים החישו צעדיהם אל עבר ביתו של אותו כופר פורק עול, לבקש ממנו את דמי ה'מעמדות' כבעבר.
אף אותו פוקר התפלא מעט לראות את שלוחי הרבי מתדפקים על דלתו, אבל החליט לתת, נתבע – ונתן. "נו, מה אתה חושב, ר' איצ'ה דוד?", פנה אלי הרבי בנועם, "סופו של דבר שב היהודי בתשובה שלמה וחזר לכור מחצבתו".
היו צדקים שידעו לבקש כסף, וכנראה היו להם בכך עניינים גבוהים ורמים. לא כל מה שנראה בעיני בשר הוא מחשבתם של צדיקים. הרבי ר' חנוך העניך מאלכסנדר זצ"ל, היה אומר כי דברי הכתוב (ישעיהו נה, ח) "לא מחשבותי מחשבותיכם", אמורים גם על צדיק ותלמידיו.
המשיך הרבי ופירש את הכתוב: "ויקחו לי תרומה" – מפרש רש"י הקדוש: "לי -לשמי". אם התרומה היא לשם שמים, כדי לקרב יהודי לקדוש־ברוך־הוא – ניתן לקחת מאת כל איש, ואין צורך לבדוק אם הגון וישר הוא כדי ליטול מעותיו.
כך סיפר לי הרבי ולא יסף.
*
במהלך השנים המשיך הכולל והצמיח תלמידים רבים, מהם יצאו לתלמוד ומהם אף יצאו להוראה, וגדלו בכרם בית ה' כמורי הוראה. זכרו של אותו כולל מלווה אותי עד עצם היום הזה. היה זה בעצם המוסד הראשון שהחזקתי בציוויו של הרבי, ומשם המשכתי, בהוראתו של הרבי, כעבור שנה למגדל העמק.
שנים רבות לאחר מכן, כשהרבי כבר הסתלק לבית עולמו, פגשתי כמה בחורים צעירים שלא נמנו עם עדת חסידי לעלוב, ובאו כמו יתר חבריהם לראות טיש בלעלוב בעת רצון.
משתהיתי על קנקנם, הבנתי הכל. ברוח קודשו ראה הרבי את כל הפירות שייצאו מאותה בקשה צנועה להחזקת הכולל. כמשיח לפי תומו סיפר לי אחד הבחורים, כי הוא נכד של פלוני אלמוני בתל אביב.
הוא לא הבין למה עיני התלחלחו בדמעות, כששבתי בבת אחת אל הימים ההם, ואל 'הנביא אשר בקרבך', שראה וידע הכל.
(מתוך הספר 'אור השבת')
