זה עתה, ביום ד' פר' בראשית, כ"ו תשרי, נלב"ע בבני ברק הגאון רבי עזרא צ'ולק זצ"ל, איש זקן ושבע ימים בן תשעים וחמש שנה, ועד יומו האחרון ישב ועסק בתורה מתוך צלילות הדעת.
שמעתי מבנו איש החסד הנודע הרב חנניה שליט"א מעשה נפלא, כי אביו למד בבחרותו לפני יותר משבעים שנה בישיבת 'קול תורה' בהתמדה מרובה ביחד עם ידידו הגאון רבי שרגא ראפ זצ"ל.
פעם אחת שקעו בתלמודם וצללו במים אדירים עד לפנות הבוקר, וכשסיימו את הסוגיא שבה עסקו יצאו מן הישיבה, ובדרכם לביתם ראה אותם הגה"צ רבי דוד בהר"ן זצ"ל משפירי ירושלים של מעלה, רבי דוד תמה לעצמו מה מעשיהם של שני בחורי ישיבה בשעה כה מאוחרת ברחובה של עיר, וחשד בהם שהגיעו ממקומות שאין רוח חכמים נוחה בהם, ועל כן שאלם, מאין באתם מהא צ"ל… מהלח"י (ארגונים שנלחמו בשלטון הבריטי ששלט באר"י, ולדאבון לב, רבים מבני ירושלים נפלו שם ופרקו מעליהם עול תורה ומצוות).
השיבו לו כי הם חוזרים מן הישיבה אחר שעסקו במשנתם כל הלילה.
מיד נצטער אותו צדיק על שחשדם לחינם וביקש מהם מחילה, והוסיף לומר כי מחויב הוא מדינא דגמ' לברכם (וכדאיתא בגמ' (ברכות לא:) 'מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו'), ועל כן אברככם שתזכו לאריכות ימים ושנים טובות.
ואכן הברכה נתקיימה במלואה, כשרבי עזרא נפטר בהיותו בן תשעים וחמש, ואילו רעהו נפטר בחודש ניסן תש"פ בהיותו בן צ"ד… והנה, מלבד שיש להתעורר מכאן על קיום דברי הגמ' כפשוטו שהחושד בחברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו, הרי למדנו שהברכה עושה רושם… כי אותו הצער והבושה שספג הנחשד מעוררים עליו רחמים מרובים מלעילא…
(באר הפרשה)