את הסיפור הבא שמעתי מהג"ר יצחק זילבר זצ"ל בכנס לעולים חדשים מבריה"מ של רוסיה (אם הבנתי נכון את התרגום):
כשהגיע הג"ר אברהם אליהו מייזעס זצ"ל למחנה העבודה בסיביר, החליט בנפשו שלא יחלל שבת ויהי מה, וכל הזמן היו שפתותיו רוחשות תפילה לה' שיצילהו מחילול שבת.
והנה בשבוע הראשון שלו במחנה העבודה, בבוקר קפוא אחד, כשיצאו האסירים לעבודה, אחד מסוסי המשא שהיה גורר עגלות ומשאות, נתקל בבור ונשברה רגלו, והוא כרע והתבוסס בשלג. הגוי הרוסי שליווה אותו, שלף את אקדחו וכיון אל הסוס לירות בו.
– "מדוע אתה יורה בו?" שאלו רא"א. – "כי אין מי שירפא אותו', ענה הגוי, "והוא ימות מוות איטי ביסורים. עדיף להורגו מיד עכשיו".
רא"א התבונן בשבר שברגלו של הסוס, וראה ששבר זה אינו טריפה לפי ההלכה (ראה סי' נה סעיף ה' וסעיף יב), ואמר לגוי: "אני מבין ברפואה וטרינרית, ואני יודע איך לרפא את השבר הזה". הגוי הוריד את הנשק ואמר: "טוב, נסה בבקשה את כוחך". הרא"א לא יצא באותו יום לעבודה, אלא חבש את השבר ונשאר לשבת עם הסוס הפצוע, האכילו והשקהו והשגיח עליו כמה ימים עד שהשבר נרפא, ואז עזר לסוס לחזור לאיתנו עד שהבריא לגמרי.
הקול יצא בכל מחנות הסביבה שיש רופא וטרינר מומחה במחנה, ומפקד המחנה נתן לרא"א צריף קטן לשבת בו ולקבל 'קהל'. שוב לא יצא לעבודה הקשה בקור הכבד, לא ביום חול ולא בשבת, אלא ישב בצריף וקיבל סוסים חולים ופצועים מכל הסביבה. כל פציעה וכל מחלה, היה מטפל בהם לפי דברי חז"ל במסכת חולין והפוסקים בהלכות טריפות, וראה זה פלא! כל בהמה שפסק עליה שתחיה – נרפאה וחיתה. וכל בהמה שהיתה טריפה ע"פ ההלכה, לא היה מטפל בה, ואכן היא לא היתה שורדת בתנאי מזג האוויר והיתה מתה. בשבתות לא היה מטפל בבעלי החיים, אלא היה משאיר אותם אצלו, ואם שרדו עד מוצאי שבת, היה מטפל בהם עד שהבריאו.
וכך ניצל במשך כל השנים הללו מלחלל שבתות בעבודת הכפיה הסיבירית, בזכות ידיעותיו ושליטתו בהלכות טריפות.
(הרב פנחס זרביב מכון למעשה, מגליון כשרות הבשר 6)