"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
לשונות חמורים מצינו בתורה בגנות מידת השקר, "מדבר שקר תרחק" – בשום מקום לא הזהירה התורה להתרחק מדבר, אלא הזכירה לשון איסור וכדו'. "שקר שנאתי ואתעבה" אמר דוד המלך בתהילים- לתאב ולשנוא את השקר, הדגשה מיוחדת זו לא מצאנו בשאר איסורים.
מכך אנו למדים, כי האיסור של שקר, הוא לא רק עצם שינוי בדיבור מן האמת, אלא המידה הזו של שקר היא מה שאדם משקר בנפשו את עצמו או את אחרים, ויש לה השפעה שלילית ביותר על מעלת האדם. אדם הרגיל בשקר הרי הוא נהיה שפל ובזוי, על זה אמר דוד המל "שקר שנאתי ואתעבה".
דוגמא מוחשית לשקר בנפשו של האדם, שמורידתו לשפלות בזויה, הביא מרן הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו 'אור יהל': נראה בעצמנו ששני אורחים נכנסים לבית הכנסת, אחד לבוש חליפה מהודרת המראה על חשיבותו הרבה ומעמדו הרם, והשני נכנס לבוש בחליפה מרוטה, עלובה וקרועה בשוליה, דבר המראה כי אינו מבעלי הממון והשררה כלל. הנה כולם ירוצו לומר 'שלום עליכם' לראשון שמראהו נכבד, ויראו לו בסבר פנים יפות והכנעה את מקומו ב'מזרח', והשני בלבושיו הבלויים, יישאר עומד בפתחו של בית הכנסת בביזיון ואין מי ששם לב עליו, ואף אדם שיהיה בעל דרגה, וכבר יבוא ויכבדהו בברכת 'שלום עליכם', הרי יעשה זאת באופן של לצאת ידי חובה ותו לא! ועל זה התורה הקדושה צווחת ואומרת "מדבר שקר תרחק", שהרי לא נתתם 'שלום עליכם' לאדם הראשון אלא לבגד שלו! זהו שקר בנפשו של האדם, שמורידו לשפלות בזויה.
מרן בעל ה'קהילות יעקב' הסטייפלער זצ"ל, הקפיד כל חייו לישון בסוכה גם במצבים קשים, שהיה זה ממש בגדר סכנה.
וכך היה, שבהיותו בצבא הרוסי, באחת המשמרות הוטל על רבנו לשמור על בית חולים מסויים, וכך בקור העז שהגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס, הוא ישב בעמדת השמירה ונלחם באשמורות עיניו לבל ירדם וח"ו יישן מחוץ לסוכה. ההוראה הייתה, כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה יירה ברובה, והם יכניסו את כל כוחות החרום לכוננות. הסטייפלר שהיה עייף מעמל היום, התנמנם במקצת על משמרתו ותוך כדי נפלט כדור מרובהו. כמובן שהכניסו את כל כוחות החרום לכוננות וציפו לראות כיצד ייפול דבר.
לכשנרגע מצב החרום, יצאו אל מרן הסטייפלר ושאלוהו מה ראה ועל מה ירה? הרהר הסטייפלר מה לומר, שהרי היה יכול לומר שראה משהו חשוד, ואז היו פוטרים אותו לשלום, אך תיכף נחרד מהמחשבה והלא "מדבר שקר תרחק", וענה ואמר: "נרדמתי ונפלט לי כדור!". חטא אשר עונשו מוות…
תיכף אסרוהו במקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למוות בתליה, אך הוא לא חשש כלל, כי יודע היה בביטחון כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, והלא כל מעשיו לשם שמיים, אפילו שבדרך הטבע לא היתה שום דרך הצלה, אך היד ה' תקצר?
לאחר שלושה ימים, יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם נכלל בדרך נס גם הסטייפלר, והוא יצא לחופשי.
על זהירותו של מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל במידה זו של "מדבר שקר תרחק", מסופרים סיפורי מופת, אחד הנודעים שבהם היה בשנת תר"מ, שאז היה מרן הגר"ח אברך בן עשרים ושבע, והוא החל לומר את שיעוריו מעל הבימה החשובה והראשונה שבאכסניות התורה, ישיבת 'וולאז'ין' המפורסמת.
שמו הלך לפניו כעמקן, אשר סלל דרך חדשה דרך הבנה צרופה, ועם מינויו לראש ישיבה בוולאז'ין שעבר את אישורו של מרן הנצי"ב זצ"ל, נתקל בהתנגדותם של כמה רבנים ישישים, אשר נרתעו מדרך הלימוד המחודשת שלו. היו שריננו כאילו וזכה לכבוד זה, רק מפני שנשא לאשה את נכדתו של ראש הישיבה מרן הנצי"ב. כפטרוניה הרוחניים של הישיבה שמשו אז כמה מגדולי ליטא, כמו הגאון רבי אייזיל חריף, הגאון רבי אליעזר משה הורביץ ועוד, והוחלט על שיגורה של משלחת רבנים חשובה, אשר תהיה נוכחת בשיעור הראשון, ותחליט אם אמנם ראוי האברך הצעיר למשרה או לאו.
בישיבה נלמדה אז מסכת יבמות, שיעורו של רבי חיים נסוב על ביאור שיטת הרמב"ם בסוגיית אילונית. היה זה שיעור נפלא כזה אשר היה ראוי לאבי תופשי התורה שלאחריו. בכלל חביבה ביותר היתה לו מלאכת בירור שיטת הרמב"ם שבכל ענין. הדברים יצאו מפיו קולחים ובהירים, והנאת השומעים נתנה את אותותיה בפניהם המאירות.
לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, נפסק השיעור! "יש לי טעות!", הכריז רבי חיים, ועצר את שטף דיבורו, הוא נזכר לפתע בדברי הרמב"ם שבהלכות מלכים, אשר עמדו בסתירה לדברים שהיה בדעתו להשמיע. השומעים לא ידעו על קיומו של אותו הרמב"ם, ואף אחד מהם לא הזכיר אותו. רבי חיים הוא שנזכר בדברים, ומשנזכר לא רצה להמשיך. הדברים היו מאירים ושמחים, אך לא עלו בקנה אחד עם מידת האמת.
שיעור זה היה עשוי לשמש כקנה מידה להערכת דמותו של הר"מ החדש בעיני גדולי הדור, אשר באו לעקוב מקרוב אחר השיעור ולחרוץ את דינו, שיעור זה היה עשוי לחרוץ את גורלו של רבי חיים, ואת עתידו ומעמדו בהיכלי התורה, אך האדם הגדול בענקים 'נכשל' כבר בשיעורו הראשון…
והנה קרה הפלא! דווקא מידת האמת הצרופה, הרשימה כל כך את צוות הרבנים, אשר החליטו על אתר כי מי שמסוגל לספוג מנת בזיון שכזו למען האמת, ראוי לאותה איצטלה של מסירת שיעורים בוולאז'ין, "כי תורת אמת היתה בפיהו". (פניני הגרי"ז).
כשמרן רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה אומר שיעורים תורניים, היה רגיל לומר פלפול שארך לא פחות משש שעות, ובפלפוליו היה חורז את כל התורה כולה מתחילתה ועד סופה, וזה מלבד הדרשות המוסריות שהיה מוסר.
ידוע שבתחילת דרכו, כשיצא עם החידוש הגדול של 'שיטת המוסר', היו לו מתנגדים רבים, וביניהם היו גם אנשים גדולים. כאשר היה רבי ישראל בא לדרוש את דרשותיו הגדולות בווילנא או בקובנא, לפעמים היו שם מאות אנשים. בין הבאים היו גם ממתנגדי 'שיטת המוסר' שבאו לשיעורים שלו כדי לסתור את פלפולו, שעל ידי שיסתרו את תורתו ירד כח השפעתו.
עד כדי כך הגיעה גאונותו של רבי ישראל, שמספרים שפעם החליפו את המראה מקומות על הסוגיא שהיה אמור למסור את השיעור. המנהג היה שמגיד השיעור תלה על פתח בית המדרש מקורות וראשי פרקים לשיעור, כדי שהלומדים יוכלו להתכונן, ומתנגדי שיטת המוסר שרצו להחליש את השפעתו, החליפו את ציוני מראה המקומות של השיעור רגע לפני שנכנס רבי ישראל. כשנכנס רבי ישראל והתבונן במראה מקומות – חשכו עיניו, הוא הכין מ"מ על סוגיא אחרת! ואעפ"כ על אתר חיבר פלפול חדש עפ"י המראה מקומות הללו, שסקרם בכהרף עין, כזו היתה גאונותו!
פעם, כאשר עמד ודרש בווילנא או בקובנא ואמר פלפול הלכתי גדול וייסד יסוד, עמד מולו בחור חריף ושאל קושיא על היסוד, וסתר את הבנין שבנה רבי ישראל בשיעור. מספרים שר' ישראל השתומם זמן מה, הוא הפסיק משטף דיבורו וחשב, לאחר מכן אמר לבחור: "אתה צודק, ואין לי מה להגיד!", ומיד אמר רבי ישראל: "רבי חנניא בן עקשיא" ונגמר השיעור.
לאחר מכן הסביר ר' ישראל במה התלבט, ברגעים שהוא הפסיק את השיעור, ואמר שמיד כאשר הבחור שאל את הקושיא עלו בראשו שניים עשר מהלכים לתרץ את הקושיא, ואם אמנם היה מתרץ אז כבר במהלך הראשון הבחור הנ"ל היה שוכח מה שהוא שאל בכלל, "אבל כל המהלכים שחשבתי לא היו בדרך האמת, ומה שהבחור שאל זו היתה האמת", אבל הוא עשה חשבון שאם יודה לבחור שהפלפול שלו נהרס, אז יצא קול בכל הגולה שבחור מן השורה סתר את הפלפול של ר' ישראל סלנטר, ואם כן 'סאיז נישט קיין גדול הדור', זה לא גדול הדור! ולא שום דבר! וממילא כל השפעתו ללימוד המוסר תיחלש במאוד, וזה היה צד אחד, אבל מצד שני הבחור הרי בכל זאת צודק, איך מכריעים ספק כזה? האם המטרה מקדשת את האמצעים, ובכדי לרומם את שיטת המוסר אפשר לומר גם איזה פלפולים ותירוצים שאינם אמת? או שאין המטרה מקדשת את האמצעים, וצריך להגיד רק את האמת בלא שום חשבונות כלל?! איך מכריעים לכזו הכרעה?!
והוסיף ואמר ר' ישראל: "אני צעקתי לעצמי 'ישראל! ישראל! דו לערנסט מוסר! ועל פי מוסר צריך להודות על האמת ולא מחשבנים חשבונות!", ואכן כן החליט לעשות והפסיק מיד את השיעור, העיקר שלא לומר דבר שהוא לא אמת. ומספרים שכאשר שמע זאת הג"ר יעקב יוסף זצ"ל, שהיה בזמנו ממתנגדי המוסר, נהפך מאז לחסידו המובהק של ר' ישראל… (קונטרס חמודות שמואל בשם הגרממ"ש זצ"ל).
