חכמי הדורות לימדונו לקח גדול ונורא, שעלינו להתבונן בו בפרשת קבלת התורה: לימוד התורה, עליו להיות כנתינתה. בפי כל שגור הביטוי שמקורו מחז"ל: "והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני"; אין זה רק ביטוי בעלמא – זהו חלק נכבד מצורת לימוד התורה.
חובה על כל לומד תורה לדעת, כי הנו נמצא בבית היין, ולימודו צריך להיות מתוך שמחה ואושר על הזכות הנעלה שנפלה בחלקו.
בילדותי שמעתי מאבי מורי זצ"ל, מעשה מופלא ששמע מפי זקן מופלג אחד מאנגליה. לאחר מספר שנים, שמעתי סיפור זה שוב מפי הגאון רבי אריה לייב ברים זצ"ל, בעל 'איילת אהבים', שאף הוא ספר זאת בשם אותו זקן מופלג, וכה היה המעשה:
גאון הדורות, רבי עקיבא איגר זצ"ל, התבקש פעם לבחון את ילדי ה'תלמוד תורה' בעירו פוזנא. במהלך המבחן, כששאל את התלמידים שאלה, קפץ אחד התלמידים המוכשרים והשיב נכוחה על השאלה, מבלי שניכרה עליו יגיעה או התאמצות כלשהי ביישוב הקושיא.
רבי עקיבא איגר הגיב על התשובה: "נפלא! השאלה נשאלת וכתובה בספרי 'דרוש וחידוש', וכפי שתרצת כעת, כך גם אני כותב שם לתרץ!".
המלמד, שליווה את הרב לביתו בגמר המבחן, התפאר באזניו בכך שילד צעיר מהכיתה שלו הצליח לכוון לדעתו הרמה של גאון הגאונים, בהבזק קצר.
השיבו רבי עקיבא איגר: "אמת הדבר כי הילד חכם ונבון, שניחן משמים בכישרון יוצא מן הכלל. אך אם הוא ימשיך לגדול בצורה זו – הוא יגדל עם הארץ! היכן אהבת התורה שלו? מדוע אינו מייחס שום חשיבות לשאלה? לתשובה? וכי כך שולפים תרוץ?!…"
וסיפר אותו זקן, שלדאבון לב אכן מאותו תלמיד לא יצא דבר! הוא הגדיר זאת בלשונו כך: "לא סתם עם הארץ, אלא כפול שמונה דיקער עם הארץ" – ביטוי שהשתמשו בו כשרצו לתאר עם הארץ מופלג!
דרכה של תורה היא תורה מתוך שמחה, חיות ורוממות, והענקת כבוד לדברי תורה!
אמרה מחייבת היתה שגורה על לשונו של הגאון הצדיק רבי זאב צ'צ'יק זצ"ל, מגדולי צדיקי ירושלים: "בן תורה צריך להסתובב בתחושה, שאין אשר גדול יותר מלימוד התורה, ואין אומללות גדולה יותר מלהיות עם הארץ!"…
זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, כאשר הגיע לנחם את בני משפחת מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.
ידידות ארוכה רבת שנים, הערכה עזה והערצה מופלגת שררו בין מרן הרב שך למרן הרב קמינצקי. ידידותם החלה עוד בהיותם בחורים צעירים, בהיכלה של ישיבת סלבודקה בצלו של ה'סבא', והתמשכה עד אחרית ימיהם. רבי יעקב ביטל את דעתו כליל בפני דעתו של הרב שך, ואלו הרב שך החשיב את רבי יעקב כ'גדול הדור' של אמריקה.
בהגיעו אל הבית, העלה הרב שך זיכרונות מאותן השנים בהן למדו יחד בישיבה – העניות האיומה, הדחקות הנוראה, הקשיים והניסיונות הגדולים שהיו מנת חלקם באותה התקופה; דברים מאלפים המגלמים בתוכם מושגים של לימוד תורה ב'מסירות נפש' כפשוטו, ללא סיסמאות וללא גוזמאות, כשמלחמת העולם הראשונה משתוללת ברקע, ואין איש יודע מה ילד יום.
לאור יקרת הדברים וחשיבותם אצלי, ולמען יעמדו ימים רבים, רשמתי בזמנו על גבי גיליון את מילותיו של הרב שך, דברים שנאמרו בעיניים דומעות וקול נשנק מבכי:
"אינני מבין כיצד עברנו את המלחמה הזו! כל הבחורים עזבו את הישיבה, והלכו הביתה מרוב פחד ובלבול…
"כשבאתי הביתה, אמרה לי אמי עליה השלום: 'אלעזרק'ה! כאן בבית יותר מסוכן, אין כאן את זכות התורה שתגן עלינו!' ואכן בעצתה חזרתי מיד לישיבה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי…
"סלבודקה היתה עיירה קטנה, ולא היה שם מי שיכלכל אותנו. בשביל ללכת לאכול היינו צריכים לעבור את הנהר לעיר קובנה הסמוכה. הקור ששרר בחוץ היה כה עז, שמי הנהר קפאו, ויכולנו לעבור את הנהר על גבי שכבת הקרח. היכן ישנו? בבית המדרש! הצינה היתה נוראה, עד שחליתי בדלקת ראות מרב קור, והמשגיח סדר לי לצורך בריאותי כמה ימים בבית המלון המקומי בקובנה.
"באותן תקופות נעלי היו מרופטות, עד שאצבעות רגלי נראו מהחורים שבנעלים. במשך שנה לא היתה לי חולצה נוספת, אלא רק אחת שכיבסתי שוב ושוב… אך כל זה לא העיב על הרצון של בני הישיבה ללמוד, וכך למדו ולמדו! זה היה ממש בבחינת 'תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי'!"
מעיניו של הרב שך זלגו דמעות, ואמר: "אינני מבין כיצד יכולתי לשרוד במצב כזה, הקור ממש חדר לעצמות. לולי חסד ה' שהיה עמנו, ונסך בנו כוחות – לא הייתי שורד!".
בהיותי בעיירה פלטבוש בארצות הברית, נזדמן לידי מכתב ישן שכתב הרב שך בשנות הבחרות, הנושא את התאריך "יום ג' לסדר וארא תרצ"ג בקלצק". המכתב מוען אל ידידו הגאון רבי יהודה לייב פאער זצ"ל, ובו הוא גולל בפניו מעט ממסכת הקשיים איתם הוא מתמודד:
"הרבה הרפתקאות עברו עלי מיום נסיעתי מעיירת מולדתי ואבוילניק, בשנה הראשונה של המלחמה האיומה. נסעתי אז לסלוצק אחר חג הפסח, חודש ימים קודם גזירת הגירוש מפלך קובנא… אהה! כמה עברו עלי מאז ועד עתה, פחד מוות וחרפת רעב, עירום וחסר כל, נע ונד הייתי, לא ידעתי אבי ואמי אחי ואחיותי היכן הם… קרובי וידידי היכן יצאו מלהט החרב המתהפכת ששרר אז…
"ואם יהיו כל הימים דיו, אי אפשר להעלות על הכתב את אשר עבר עלי. אך בזה נחמתי בלמדי מתוך צער, וחכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי, כי ברוך ה' לא עברו עלי השנים בבטלה, ולילות כימים שמתי ללון בעומקה, עד שבאה מלכות הרשעה וגזרה שלא לעסוק בתורה, והוכרחתי אני ודודי הגאון (- רבי איסר זלמן מלצר) לעזוב את סלוצק, ולעמוד על נפשנו בסכנה גדולה לעבור את הגבול… כל מבוקשי שיהיה שבתי בבית השם כל ימי חיי!"…
כשרואים להיכן הצליח מרן הרב שך להעפיל, זכה להיות 'עיני העדה', הן בתורה להאיר עיני ישראל בחיבוריו המופלאים 'אבי עזרי' ובשיעוריו הבהירים, והן בהנהגת הכלל בחכמה ובתבונה; במעלותיו האישיות – היקף עצום בידיעת התורה, עמקות וישרות בהבנתה, ושקיעה מתמדת בהוויותיה – אין זה כי אם פרי עמל ויגיעה עקבית ורצופה, תוך כדי עמידה עיקשת מול הניסיונות הגדולים שנזדמנו לו בדרכו, והתגבר עליהם.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')