מאת: הרב מיכאל ספראי
בכפר קטן אי שם ברוסיה התגורר ילד שמבחינה חיצונית היה נראה כמו כולם, אביו שהיה חובב שח-מט מובהק לימד אותו כבר מגיל ארבע את כללי המשחק, ולאחר תקופה קצרה שם לב האב שבנו מנצח אותו פעם אחר פעם, וממשחק למשחק מהירות הניצחון רק הלכה וגברה.
ביקש האב משאר חבריו, שגם הם חובבי שח-מט לא קטנים להתחרות מול בנו, והפלא ופלא הבן ניצח את המבגרים בני הכפר אחד אחרי השני, כל בני הכפר הגאון בפלא המהלך ביניהם, ולגאוותו של האב לא היה גבול.
שמועה הגיעה לאוזניו, שבעיר המחוז הסמוכה מתגורר לו ישיש אחד שבעצמו שחמטאי רב אומן, והשמועות אמרו שלפני עשרות שנים היה מאמנו של אלוף העולם עוד לפני שנתפרסם וזכה בתחרויות.
לכבוד יום הולדת שש, החליט האב לקחת את בנו אל אותו ישיש כדי שיוכל לחוות את דעתו אל כישרונותיו של הבן.
אחוז התרגשות היה האב כאשר הגיעו אל דלתו של בית צנוע, ולאחר נקישה מנומסת פתח הישיש את דלת הבית והאזין ברצינות ובקשב רב לאבא המספר אל כישרונותיו הברוכים של בנו.
הישיש ניגש אל הארון בסלון, פתח את אחת מדלתות המזנון והוציא לוח שחמט מהודר והניח אותו על השולחן. בכובד ראש פתח הישיש את מגירת השולחן והוציא סט כלים שחורים ולבנים, כאשר הוא מניח לפני הילד את הלבנים, ומתחיל לסדר אט אט את הכלים השחורים. הילד במהירות סידר את שורת החיילים והניח את שאר הכלים בריבועים המתאימים, והתבונן בישיש מניח רץ אחרי סוס וחייל פשוט לאחריו בתנועות עדינות ואיטיות.
המשחק החל… כבר לאחר מספר מהלכים היה ניכר לעין יתרונו של הילד, אולם הישיש המשיך להתנהל באותו קצב שוקל בכובד ראש את המהלכים שלפניו, לא עברו דקות ארוכות והילד הכריז בקול ובהתרגשות מהולים על שח מט, השמחה נשמעה היטב בקולו, עיניו של האב קרנו מאושר. הזקן הנהן בראשו וקיבל את ההפסד באותו כובד ראש בו הוא ניהל את כל המשחק.
שאל האב את הזקן בעל הנסיון שראה נכוחה את כישורנותיו של הילד: "האם לדעתך בני יוכל להתפתח ולהיות מאלופי עולם בשח מט?" הישיש העווה את פניו והשיב: "לא נראה לי".
האב עמד משתאה:"האם הכישרונות הבולטים של ילד כה צעיר לא יכולים להיות גורם שיקח אותו הכי רחוק שאפשר עד הכתרה עולמית בלתי מעורערת כאלוף". הזקן הניד את ראשו באיטיות והשיב:"כדי להצליח בשח-מט צריך לאהוב את המשחק, בנך לא מגלה שום סימני אהבה למשחק, בנך אוהב לנצח!"
ועכשיו בוא נקח את זה אלינו אל שפת המעשה. כאשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו כראוי עלינו לשנן ולהבין, כי כאשר לומדים גמרא אין לנו את הרצון לנצח, אין למו עניין לסמן וי ולדעת שסיימנו את הסוגיה או את התוספות. אנחנו לומדים ומתחברים לגמרא ונהנים לחוות את הדרך רצופת הכישלונות ואי ההבנות, שלושת או ארבעת הפעמים הראשונות שלא הבנו, או שתפסנו אותנו בטעותנו הם אינם כישלונות, הם המדרגות בהם אנחנו עולים כדי להגיע ליעד לאהוב את התורה ולהתחבר אליה.