"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (י"ט ג)
לפני המועדים היה הגה"צ רבי בן ציון פלמן זצוק"ל מרבה בשיעורים בענייני החג, ושילב התעוררות ומוסר.
בערב חג השבועות דיבר אודות חייו המפותלים של דוד המלך ע"ה, האריך בפירוט מתוך ההיסטוריה של המשיח על פי חז"ל, וכפי שכתוב בהקדמה לספרו "שלמי תודה – חג השבועות", דברים יקרים מפז. מידי שנה בשנה ובקביעות, כאשר דיבר על מהלך חייו של משיח ה', זלגו עיניו דמעות חמות..
קרה פעם אחת שלא רק שהוריד דמעות, אלא פשוט התחיל לבכות, ולבכות ברבים, היה זה כאשר הקריא את הפסוקים ודברי חז"ל: "לא גבה לבי בשעה שמשחני שמואל למלך" אחרי 28 שנה של רדיפות והשפלות, ו'מוזר' –הייתי לאחי, ו'נכרי לבני אמי', בכל זאת 'לא גבה לבי ולא רמו עיני בשעה שמשחני למלך'", באותו רגע פרץ בבכי, ולא יכול היה להמשיך את השיעור.
כל מי שהכיר ידע והבין: זה מה שהיה הוא, מציאותו של ר' בן ציון היתה הטהרה הזו: "לא גבה לבו ולא רמו עיניו".
לדיבורים שלו ששולבו בתוך השיעורים, היה כוח אדיר להקנות ענווה, להקרין אמת, ולהעניק חום פנימי. שמחת חיים של רוממות.
אחד ממשתתפי השיעור מספר: "שאלתי אותו מדוע הוא מוסר כל כך הרבה שיעורים על 'חנוכה' (מר"ח כסלו כבר החל למסור). הוא שתק ולא ענה. ושוב הפצרתי בו מאד שיגלה לי את הסוד, כי ידעתי שאינו עושה דבר ללא מחשבה, ואם הוא מרבה בשיעורים על חנוכה, על חשבון אוצר גדול של חומר שיש לו בכתובים, מסתבר שיש לו טעם סמוי. ושוב הפצרתי בו. בסופם של תחנונים, פתח והסביר, וכך אמר" – סיפר התלמיד.
"הרגיל בנר חנוכה הוו ליה בנים תלמידי חכמים", כך כתוב בגמרא, ושאלו את ה'חתם סופר' כי יש שרגילים בנר חנוכה ושבת ואין להם בנים תלמידי חכמים? והוא זצ"ל השיב 'רגיל בנר' משמעותו שהוא מהדר בנר עם כל דקדוקי ההלכה שבו, לצאת את כל הדעות, לכתחילה שבלכתחילה. ויסוד הדבר מובא כבר בקונטרס סוד הדלקת נרות חנוכה המיוחד לרבי יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד, שכך קיבל מאליהו הנביא זכור לטוב. ולכן, אמר ר' בן ציון, אני מקפיד למסור שיעורים רבים על חנוכה וכן בהלכות שבת על נר שבת, כדי שידעו את כל דקדוקי ההלכה ואת כל השיטות כדי שאנשים יזכו לבנים תלמידי חכמים.
בתקופה שמסר שיעורים בדיני ברקים ורעמים, פלוני ניגש ותמה באוזניו: "מדוע הרב מוסר שיעורים על נושא כזה, וכי חסר נושאים?!"
ר' בן ציון לא היה סבור שצריך לטרוח ולענות לו (וכי יש מקצוע בתורה שאין עליו שיעורים עמוקים), לכן לא השיב לו, ושתק. אבל פעם אמר לחברותא "ברוך ה' שבשיעורים בדיני ברקים ורעמים אפשר גם להחדיר ולהשחיל איתם יחד הרבה אמונה", כי "ברקים ורעמים הם כדי ליישר עקמימות שבלב". וכן הלכות הנוגעים לגשמים, כי השנה היא שנה שחונה, ואני מעורר פה ושם על עצירת הגשמים שהם מבשרים לא טוב, אני מפחד משנת הבצורת, יותר מאשר מהסקאדים של סדאם חוסיין (שנחתו על ארץ ישראל באותו חורף), כי מציאות הגשמים אינה מתנהלת על פי טבע כלל, כי מפתח הגשמים הוא רק בידי שמים, וממילא עצירת הגשמים מלמדת כי הקב"ה אינו חפץ להשפיע עלינו ח"ו, אבל לטילים, הרי לכל טיל יש כתובת.
הגיע הרגע שלא יכולתי להתאפק
את השיעור שמסר ב'נחלת משה' לפני החגים, חזר מידי שנה כמעט על אותם דברים – הלכה למעשה ודברי התעוררות עם הוספות מועטות.
משתתפים רבים חשבו לתומם, כי אלו השיעורים שיש לו באמתחתו לקראת החגים, ולכן חוזר על עיקרם מידי שנה בשנה. אך הנה כאשר התחיל להוציא את ספרי 'שלמי תודה', סיפר אברך, גיליתי כמו אחרים, כי אוצרותיו מלאות גדושות במאות עניינים הלכתיים מחדדי למדנות, ובהם סברות וחידושי חידושים.
הגיע הרגע שלא יכולתי להתאפק. היה זה כאשר יצא לאור 'שלמי תודה' על סוכה ספר גדוש בחידושים בהלכות סוכה מתחילה ועד סוף, החלטתי לגשת לשאול את הרב, וזה לא היה פשוט בכלל לשאול את הרב כאלו שאלות, אבל הייתי נסער ו'קטנות הייתה בי': "מדוע הרב מוסר מידי שנה לפני חג הסוכות את אותם השיעורים שוב ושוב, הרי הספר החדש עמוס בדברים שהרב יכול היה לדבר עליהם?!
הרב לא ענה לי מיידית. למחרת פגש אותי ואמר: המטרה היא תועלת הכלל, וצריך למסור שעורים על דברים שהציבור יכול להבין. מה שאני מוסר כאן ברבים, אלו דברים אמיתיים וסברות שהציבור יכול לקבל מהם תועלת ממשית, וסבורני שאת זה הציבור צריך לשמוע.
השתוממתי. כיון ש"זה מה שהציבור צריך לשמוע" הטמין בקרבו את האוצרות ולא מסר אותם ברבים מעולם.
ממשיך האברך ומספר.
הבחנתי באחריותו למען הציבור וטובת הכלל, בהזדמנות מרתקת אחרת.
בשבת הגדול אחרי תפילת מוסף כאשר כולם יצאו לביתם לסעודת שחרית, הגרב"צ נשאר בבית הכנסת לבדו ממש, רק אני נותרתי בחדר הסמוך, וכנראה שהרב לא שם לב והיה בטוח שהכל כבר יצאו לסעוד את סעודת השבת עם בני משפחתם. חוויתי מחזה נפלא ביותר.
מי שהכיר את ר' בן ציון, ראה אותו תמיד רגוע ושליו ויציב מאד בהנהגתו, ובעיקר, ללא תנועות חיצוניות מיותרות. "אבל הנה כעת ראיתיו בעת הכנת השיעור אפוף במתח רב. הוא עשה תנועות החריגות לו, כמו שהתרומם לפתע מהכא, וחזר בקול על הדברים ובתנועות ידיים – חושב בקול רם, סוער וגואש ורותח. ומפעם לפעם כמו נלחם על עצמו בתוך תוכו, ושמעתי אותו אומר לעצמו "זה כן טוב", "זו חומרא שאי אפשר להגיד אותה ברבים", זה לא כדאי לומר, לא כל הציבור יבין, נראה לי שעדיף לא לומר" כך שוחח עם עצמו בהחלטיות, "כן, כן, את זה צריך להגיד", "זו הנהגה שלא חייבים לקבלה" בנוסחאות הללו אמר אחרי כל קטע שסיים, כדאי להגיד", או "את החלק הזה עדיף כן לומר". המעמד ההוא של האחריות היה נורא.
לא האמנתי למראה עיני, כיון שמעולם לא ראיתיו בכזה פחד ומתח.
"כזה ראה וקדש".
בני ביתו של רבי בן ציון מציינים על מתח נוסף מיוחד שהבחינו עליו, היה זה כאשר רב מפורסם בארץ הקודש מפרסם פסק הלכה שהיה צורך להעיר נגד הענין. והיו לר' בן ציון ראיות רבות כנגד הפסיקה ההלכתית שהתפרסמה, והוא אכן מסר על כך את השיעור בליל שבת קודש בבית הכנסת "'בית יחיאל', אבל באותו יום שישי היה במתח מיוחד, גם עיין ולמד זמן ממושך בספר 'חפץ חיים' הלכות לשון הרע.
'אני כמו משתגע מרוב תימהון'
בשנת תש"ס, חלפו ארבעים שנה מתחילת סדרות השיעורים שלו בהלכות שבת והמועדים, והחברותא שלו התבטא: 'אני כמו משתגע מרוב תימהון' כי הנה התחלנו ללמוד הלכות מוקצה בעל פה –, אבל למרות זאת התחיל אתי שוב מרישא ועד גמירא. ובשעה הקרובה שלפני אמירת השיעורים, היה שרוי בריכוז ובמאמץ מוחי. הוא הלך ברחוב תפוס שרעפים.
וכך היה מידי שנה לפני חג ומועד, הייתי תמה לעצמי: ריבונו של עולם, הרי את ההלכות הללו של חנוכה, או פסח ושאר המועדים, למדנו יחד כבר כעשרה פעמים! בעיון ובמתינות – את הסוגיות בגמרא, את הבית יוסף , השולחן ערוך ונושאי כלים, ואת המשנה ברורה וביאר הלכה, וחזרנו וסיכמנו בכל סידרת לימוד, אולי עשרים פעמים, וגם נגענו בנושאים הללו בהזדמנויות אחרות במשך השנים, ומדוע תמיד לני חג (או לפני שהעלה את החידושים על הכתב ב"שלמי תודה") הוא מתחיל יחד עם הכל מחדש, כאשר גם מתוך החלום הוא כבר יודע לומר את החידושים הללו, מסדר לעצמו שוב את הענין, כאילו לא למדנו מעולם, פסיעה אחרי פסיעה במשנה ברורה והסוגיא בסבלנות אין קץ.
התשובה שבה הרגעי את עצמי – כחברותא שלו – כי תורה אינה מקצוע מת, אלא מקצוע חי, ודברי חכמינו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – משמעותם, שהם יהיו חדשים כל כך עד שיוכלו לברך עליהם כעת 'שהחיינו' בשם ומלכות. חדש! כמו כן נזכרתי אז בדברי חז"ל "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" והסברתי כי לשיטת ר' בן ציון הכוונה שהשיעורים אינם יוצאים מחמשת מוצאי הדיבור, לא! "אלא יוצאים מהלב".
לכן, אם ר' בן ציון יאמר את השיעור של אתמול, שיודע אותו על פה מאמש, משמעותו של השיעור יהיה 'שיעור ישן, שיעור מת', ורבי בן ציון רצה לומר 'שיעור חי' חדש שנולד כעת למזל טוב. כנראה שכך נמסרת התורה בהדרתה – מדור לדור, בשיעורים חיים.
*
ר' בן ציון הקפיד לצרף ולהשחיל בתוך השיעורים חידושים באגדה, דברי חכמה וביאורי פסוקים ומוסר, להשפיע על השומעים. אף הרבה לספר מגדולי מצוקי ארץ כמו מהרי"ל דיסקין זצ"ל ורבי ישראל מסלנט זצ"ל, ופעמים אין ספור מהחפץ חיים זצ"ל.
ויהי היום. יוצאים לדרך, עם הפעקלאך למושב 'בית מאיר'
בשלהי ימי הקיץ, היה נוסע לכמה ימים למנוחה, במושב 'בית מאיר' בהרי ירושלים. את המנוחה קיים בכך שישב מבוקר עד ערב ספון במרפסת הבית או בתוך בית המדרש, על התורה ועל העבודה. בדרך כלל לקח אתו לימים אלו חלק מכתביו ומשיעוריו, לחזור עליהם וללבנם שוב בעומק הסוגיא.
הרבנית תמיד המריצה אותו בשמחה מרובה – שיסע, ונסעה לצדו ולמענו, כיון שידעה ששם הוא יושב הרבה על מרפסת הבית ונושם אויר צח לבריאותו, מחליף אוירה ברוגע ולומד ברציפות.
ויהי היום. יוצאים לדרך, עם הפעקלאך למושב 'בית מאיר'. קיץ תשנ"ז.
הדבר שהחזיק בידו כל משך הנסיעה היה שקית הטלית והתפילין. אחד הילדים המציע לו להחזיק במקומו את הטו"ת, הוא מיאן ואמר: "דומה הדבר לאדם שמחזיק בידיו צרור יהלומים, שאינו מוסרו לאחר להחזיק אותם, גם אם הוא נאמן עליו, כך הם התפילין, המצוה שמקיימים בהם יום יום היא כה גדולה, ולא אפקידם בידי אחר".
כאשר הגיעו למקום, הבחין להפתעתו כי בדירה אין מזוזות, התברר כי צבעו את הדירה, ובמהלך השיפוץ הורידו את המזוזות, וכיון שהן היו ישנות והיה ספק על כשרותם הזמינו חדשות, והם עתידים להגיע בקרוב.
ר' בן ציון אמר לבני המשפחה כי אסור להתגורר בבית כל זמן שאין בו מזוזה, שהרי בשו"ע (יו"ד סימן רפ"ו סעיף כ"ב) כתוב שהשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל. והרמ"א מוסיף, ש'שואל' דינו כשוכר. וא"כ אסור לדור בדירה ללון בה בלילה, אפילו יממה אחת ללא מזוזה.
מה לעשות? יש שתי ברירות, או לנסות להשיג מזוזות מגמ"ח, או פשוט לחזור לבני ברק ולוותר על הנופש. כמובן שהכל העדיפו את האפשרות הראשונה אחרי טרחה כה רבה ותקווה למנוחה, אך לא היה קל להשיג גמ"ח מזוזות מרגע לרגע וגם לשגר את המזוזות עד המושב. בני המשפחה החלו להתרוצץ בענין.
בינתיים, רבי בן ציון נכנס לבית הכנסת. אחד האברכים תושב המקום ששהה בבית הכנסת, ניגש לר' בן ציון לומר 'שלום עליכם', ר' בן ציון התעניין, האם הוא יודע היכן אפשר להשיג כאן מזוזות לשבוע.
האברך חייך חיוך של הפתעה: "בדיוק יש לי כמה מזוזות. היום רכשתי מזוזות חדשות, ובעוד שבועיים אני אקבע אותם בדירה של בני". רבי בן ציון נדהם מההשגחה פרטית המופלאה. ואכן האברך השאיל לו את המזוזות (כאשר הגרב"צ מכוון מראש שלא לזכות במזוזה, בכדי שיוכל להורידה כשיוצא מהדירה). ויהי לפלא.
חכך הגאון בדעתו, הרי מעולם לא קרה שהגיע לדירה שאין בה מזוזות, וכאשר בכל זאת הגיע לידו כזה מקרה, מסתובב הענין בהשגחה חיש מהר בדרך נס, שיפגוש באברך שהיה בבית הכנסת ובדיוק יש לו עכשיו מזוזות בנרתיקו. הרהר וחשב, כי יש בכך גם אות משמים שעליו ללמוד הלכות מזוזה.
ואכן בימים הבאים ב'בית מאיר', הסיט את סדריו המתוכננים והתיישב ללמוד שוב בעיון הלכות מזוזה מסוגיות הגמרא עד השולחן ערוך עם המפרשים, וחידושים רבים עלו בכדו מן המעיין. בחורף שלאחריו מיד אחרי החגים סידרה של כעשרה שיעורים בהלכות מזוזה. ויהי אור.
(מתוך 'ספר ללא שם')