הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א
קדוש מרחם אמו היה כבוד קדושת האדמו"ר בעל ה'באבא סאלי' רבי ישראל אבוחצירה זכר צדיק לברכה. מובדל הוא כליל ממיני חומר וגשם, דבוק הוא בקונו במסירות נפש על-גבולית. כואב את כאבם של המוני בית ישראל ששחרו על פתח ביתו ומיצר בצרתם. הרעיף עליהם שפע ברכות וישועות, ודואג להם כאב רחום. לרגל יומא דהילולא אמרנו וענינו להעלות מעל גבי השורות, עובדות מרטיטות ואף היסטוריות מהנעשה עמו במחיצתו, עדויות מחכימות מפי מקורות נאמנים על עבודת קדשו ועוד על הליכות מלכי בקודש, למען ידעו דור אחרון, צדיק זה מה פעל.
איש סחו אחריו – ה' הוא האלוקים
מיום עמדו על דעתו דבק בבוראו בכל עוז, ולא הסיח את מוחו כלל מדבקות הבורא. עד כדי כך שדרגותיו העילאיות הגיעו לשיאים בלתי נודעים. כל מי שראה את האדמו"ר זצ"ל ה'באבא סאלי' או עמד בקירבתו, נוכח בעליל בדבקות לוהטת; הפרישות; הטהרה שאפפו אותו, ללא הפסק ולו-לרגע.
המונים המונים שצבאו על דלתות האדמו"ר ה'באבא סאלי', כמו גם האדמו"ר זצ"ל ביקורים של אנשים מורמי-עם בחדרו פנימה הכל נמו ואמרו: איש אלוקים שמסוגל לעלות אל הר ה', תוך התפשטות מוחלטת מן החומר. ובאחת, משתלשל ויורד להקשיב לדרים בתחתונים. מחד – סביבתו כה נעימה ונלבבת, ממיסה מצוקות מעל נפשות. ויחד עם זאת רם ונישא הוא, כמוס וחתום בינו לאלוקיו.
שם שמים שגור על פיו תמיד, נפשו שמימית בכל עת. תמיד עסוק בגבהות, תמיד נשמתו גואה על גדותיה. דומה כי אין חציצה בינו לבין רבונו, כך חשו המסובבים במחיצתו.
לא סבל בליבו שום דבר המסלק את אלוקות ומציאות הבורא. התרחק כליל מדברים המטילים ריח וסילוק הקדושה והאמונה.
עובדה פלאית אירע עמו המעידה על דבקותו הגדולה – מסופר בספר "מאור ישראל" – היה זה כאשר יום אחד נסע לירושלים והתארח אצל אחד מבני משפחתו. מאוחר בלילה כאשר כל בני הבית נמו את שנתם, שמע בעל הבית קולו בבית שנמשכו זמן רב, היה זה כבר לאחר חצות, אך הוא לא התייחס אליהם. היה זה האדמור ה'באבא סאלי' שחפש דבר מה בכל פינות חדרו אך לא מצא. מחדרו עבר לחדרים אחרים עד שהגיע גם למטבח, שם הסיט כלים וחפצים שונים, עד שמצא כלי שהיה עליו כעין דמות שתי וערב, בעזרת המשמש ניתץ האדמו"ר את הכלי, ורק אח"כ חזר לחדרו, ועלה על מיטתו למנוחה קצרה, לפני עלות השחר.
בבוקר לאחר התפלה שאל האדמו"ר בחומרה את בעל הבית, האם לא שמעתם שום דבר בלילה? וסיפר לו האדמו"ר שלא מצאה נפשו מנוחה כשרצה לעלות על מיטתו, ולכן החליט לחפש בדירה שמא יש בדירה איזה דבר פסו עד שמצא את הכלי שהיה בו שתי וערב ושברו ורק לאחר מכן עלה על יצועו.
גם בטחונו בהשי"ת היתה באופן פלאי וכחד מקמאי, על כל צעד ושעל הוא הרגיש כי הקב"ה מלוהו ודואג לו, ואכן השי"ת מילא חסרונו, גם בזמנים קשים ביותר קיבל בצורה העל טבעית את כל מבוקשו שביקש מה'. דוגמא אחת מני רבות מגודל בטחונו הוא בקיום מצוות ד' מינים. האדמו"ר הקפיד תמיד לקחת רק אתרוג מוחזק בלתי מורכב ממרוקו, ובעשרים שנותיו שהתגורר בארץ לא היה שנה שלא קיבל בדרך לא דרך אתרוג ממרוקו. לפעמים היה צריך להמתין עד לכניסת החג ממש בלי ידיעה מנין יבוא האתרוג ותמיד ברגע האחרון בא באורח פלאי שליח מיוחד, והביא לו אתרוג הדר שבהדר. גם ברגעים האחרונים לפני הגעת האתרוג לא הסכים לקבל אתרוג מסוג אחר, אלא היה בטוח שה' יעזור לו לא לשנות ממנהגו וכך היה.
בטח בבוראו בכל מאודו ובכל נימי נפשו. עובדה נוספת המעידה על בטחונו בה', פעם בהיותו בנסיעה ארוכה באיזור מושלג, עשה נהגו חניית ביניים בתחנת דלק למנוחה קצרה. האדמו"ר ומשמשו נכנסו לחדר ההמתנה המוסק, והרעב החל להציק להם בלא שיהיה באמתחתם כל דברי מאכל. האדמו"ר הרגיע את המשמש הרעב שעוד מעט ימצא עבורם דבר מה. ולפתע נכנס אדם לחדר, ומסר למשמש שני תפוחים גדולים. האדמו"ר לקח לידו אחד מהתפוחים ובירך עליו בכוונה רבה, ולאחר מכן בקש את משמשו לצאת לקרא לאותו אדם כדי שיוכל להודות לו. המשמש לא מצא איש, ואף לא עקבות שיובילו לאף כיון, כשחזר לאדמו"ר, אמר לו, כנראה שזה היה אליהו הנביא, שבא למלאות את חסרונו.
שתהיו עמלים בתורה
איילת אהבים ויעלת-חן ניתנה לנו עלי הר סיני; כל חפציה לא ישוו בה; האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירה ה"באבא סאלי" זי"ע, מני-אז יום עמדו על דעתו, נטלו את התורה, חבקוהו וממנה לא זע ואף לא לרגע קל. אהב וחמד אליה, ויקדה בו כאש גחלת ולוהטת.
אל התורה היה דבוק בה בכל ימיו. עלז לבבו בעת שעסק בחוקי אורייתא, וכך עד לימי זקנותו במשך עשרות רבות בשנים היה עמל בתורה על כל חלקיה בשקידה עצומה ובדבקות נוראה מדי יום, ואף פעם אי אפשר היה להפסיקו מלימודו במשך שעות ארוכות, עד לזמן הקבוע בו הסכים לקבל קהל לברכם ולחזור ללימודו.
כה הייתה אהבתו לעסק התורה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב למשוש חייו ונשמתו הלא היא עסק התורה. כל מיודעיו ומכיריו, כל מי שזכה לעמוד בארבע אמותיו, ידע והתוודע לאור התורה ואִשה שיקדה בקרבו בשלהבת-יה. הציר המרכזי באישיותו העילאית היה גודל דבקותו באש התורה.
היו תקופות שהיה מסתגר במשך חודשים, תוך שהודיע באמצעות משמשו שהוא נעדר מן הבית, ובעלית גג קטנה שקע בלימוד מיוחד, עד שגמר את מה שקיבל עליו וחזר לשיגרת לימודו בבית. בספרייתו בארץ ואף במרוקו אפשר היה למצוא כתבים מצויים ונדירים על כל חלקי התורה. בלימוד הנגלה היה בקי גדול בש"ס ופוסקים, ושלט בראשונים ובאחרונים, עד אחרוני דורנו כמרנא החזו"א, וספרי מרן החפץ חיים והבן איש חי.
כדברים הללו, אף בחלקי תורת בנסתר, ובכל נושא אותו למד, השתדל להגיע לעומקם של דברים ביגיעה עצומה עד שהתלבן הענין ואפשר היה לעבור לנושא הבא. לימודו היה מתוך התעלמות גמורה מהסביבה, עד כי שום כח בעולם לא היה יכול לעצור בעדו ולנתקו מהספר, כאילו הוא שרוי בעולם אחר לגמרי, כך עבד את בוראו עד לימיו האחרונים כאשר כוחותיו כבר לא עמדו לו כמימים ימימה, אז ביקש את עזרת הסובבים להקריא לפניו, משנה, גמרא זוה"ק וכדומה. מפליא הדבר שגם אז ידע להעיר על כל טעות של הקורה שבמקרה טעה, במיוחד כאשר קראו לפניו אוה"ח הק', זוהר וכו'.
אף בין בתרי שיחותיו והדרכותיו היוקדות אש נדברו ונסובו על החובה, הזכות והצטרכות בלימוד התורה; עסק התורה; עיון התורה; שינון התורה; אהבת התורה. כך אין-ספור שיחות גילה והשמיע לסובביו. כאשר הצד השווה שבכולן דרישות ותביעות מרוממות שדרש מעצמו ועורר בכך את שומעיהן לפסגות נישאות במעלת הדבקות בתורה וחיוב הלימוד בה בתמידות.
אך עם כל זאת, נסתר היה. מנסה להסתיר את כל חכמת תורתו מאין רואים. הנהגה מיוחדת הקפיד על כך האדמו"ר הבבא סאלי כי השתדל שלא למסור שיעורים ברבים. היה נזהר לא להגיד דברי תורה ולא להגיד בפני הרבים חידושים. גדולתו בתורה הייתה נסתרת. לימים, סיפר גיסו, רבי ניסים אמסלם שאפילו בראש השנה ויום כיפור, כשהיה צריך להגיד דרשה לפני תקיעת שופר, היה רק פותח ספר וקורא מתוכו. לא היה מבליט את ידיעותיו ולא היה מבליט את בקיאותו. אבל הידיעות שלו היו באמת גדולות ועצומות.
ומקרבן לתורה
סיפר הגה"ח רבי אליעזר דוד פרידמן [מובא אף ב"מפי ספרים וסופרים"]: שמעתי מאדם נאמן שהלך ברחוב בבני-ברק והנה רואה אדם שסר מדרך ה' פוגש את חבירו שלבש כיפה, ושואל אותו בלעג "נהיית דתי?", השיב לו הלה בא ואספר לך נסים ונפלאות שחזיתי בעיני אצל הגאון הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע המכונה ה'בבא סאלי' ואז תבין גם אתה מדוע נתעוררתי בתשובה, וידידי הנ"ל הצטרף לשמוע שיחתם, וזה תורף שיחתו: היה לי ידיד נעורים שחלה במחלת השיתוק ר"ל, וחלק גדול מגופו לא היה מתפקד כלל, והלך לבקש בעצת כל הרופאים, בזבז הרבה זמן וכסף, והכל לשוא, וכך עמד על סף היאוש מלחזור להיות אדם בריא ושלם. יום אחד הציע לו אחד מאוהביו שהיות וה'בבא סאלי' פועל נפלאות וישועות, לכן אולי כדאי וראוי לנסוע אליו ולבקש את ברכתו. החולה שלא היה לו מה להפסיד החליט לנסוע למעונו של ה'בבא סאלי' וביקש מאחד מבני משפחתו שיסיעו ברכבו לשם, כששמע בן המשפחה את בקשתו התחיל לצחוק וללעוג עליו, על מה שהוא רוצה ללכת לצדיקים החרדים, ולכן הגיע אלי החולה שאסיע אותו, ובגלל שחמלתי עליו החלטתי למלאות בקשתו ולקחתי אותו אל ה'בבא סאלי', כשנכנסנו אל הקודש ושטח חבירי את בקשתו, שאל אותו ה'בבא סאלי' "ומה עם שמירת שבת, הנחת תפילין וטהרת המשפחה? האם מוכן אתה לקבל על עצמך דברים אלו?", מששמע החולה את הדברים השיב בחיוב, שאם יתרפא יקבל על עצמו אלו הדברים ועקרי הדת, צוה לו ה'בבא סאלי' "אם כך, תקום!", ואז נתחולל הפלא שהתחיל הלה לחזור לאט לאיתנו, ויהי בחזרתי אל הרכב לנסוע חזרה אל ביתינו, אמר לי חבירי החולה לשעבר, שברצונו לנהוג ברכב! כי אז כבר נתרפא כליל. ובזה סיים היהודי לומר לחבירו החילוני "אם אדם רואה נפלאות אלו, האם יוכל שלא לחזור בתשובה?!…"
כך היה מקרב – בכוחותיו העילאיים – נשמות נידחות ועשוקות לקרבן לאבינו שבשמים. אפילו אנשים שרחוקים מחיי תורה, או כאלו שאינם מדקדקים קלה כבחמורה, ראו לנכון להקשר עם הצדיק, ובזכות זיכרון אחד אותם הם נושאים משנים עברו. ה'בבא סאלי' ידע מה לומר לכל יהודי, ובדיבורו היה מעורר את אותו ניצוץ פנימי המבקש להתגלות. כמה פעמים כשבאו אליו אנשים עם בעיות כאלו ואחרות, ה'בבא סאלי' היה משיב: "אני בשמחה רבה רוצה לברך אותך, אבל השבת הקדושה אינה נותנת לי, אתה מוכן לשמור אותה? מה עם השבת?" כל אחד כשהיה בא לבקש ממנו ברכה, היה נדרש מצידו גם לחיזוק בעבודתו הרוחנית האישית ובזה היה תולה האדמו"ר ה'בבא סאלי' זצ"ל את הישועה.
ולעבדו בכל לבבכם
תפלה! האפשרות הניתנת ללב גדוש לקלס את בוראו! אצל האדמו"ר ה'באבא סאלי' הלב הבוער באש קודש סוחף בהתלהבותו את הגוף כולו בחינת "כל עצמותי תאמרנה", העומדים סביבו לא יכלו לנחש כלל מה מתרחש בלבו פנימה! למרות זאת, רבות פעמים, לבו המלא על גדותיו התרפק וסחף בהתלהבות את גופו עד כי כולו מזדעזע ורוגש, כי זוהי תפילה אמיתית!
בשובו של אביו כ"ק אדמו"ר רבי מסעוד אבוחצירא זצוק"ל מאחד ממסעותיו, הביא עמו סידור חדש ויקר ערך, שמלבד סידורו הנאה נדפסו בו כוונות ורמזים רבים. בנו, 'בבא סאלי', שהיה אז כבן תשע שנים, הציץ בסידור ומשזה מצא חן בעיניו ביקש מאביו, שיתיר לו להתפלל בו. השיב לו אביו רבי מסעוד: "דע לך בני, כי בעת שאני מתפלל בסידור, אינני מוציא את עיני ממנו ואת כל התפילה אני קורא בו מראשיתה ועד סופה. מקפיד אני, שלא להחסיר אות אחת ולא לדלג תיבה שלא אקרא מתוך הסידור. חושש אני שלא תתפלל בסידור כדרך שאני מתפלל בו, ואז הסידור יתבע אותי לדין, על שהוצאתיו מרשותי ומסרתיו לידי מי שאינו נוהג בו בכל מנהגי התפילה שלי".
משהעתיר הילד בהפצרותיו ונתן את הבטחתו, כי לא יעתיק את עיניו מן הסידור במשך כל התפילה, אזי לא רק שהרשה לו אביו להתפלל בו, אלא שעמד והעניק לו אותו במתנה גמורה.
באותו סידור התפלל 'בבא סאלי' עד אחרית ימיו, תוך הקפדה יתירה לעמוד באותה הבטחה שבהסתלקותו מלאו לה שמונים וחמש שנים. מקורביו של האדמו"ר ה'בבא סאלי' העידו לימים, כי לעתים הבחינו בו שהיה חוזר על חלקים מסוימים מן התפילה, כשהוא מתנצל ומסביר, שהוא חושש שמא בטעות דילג על אות אחת שלא אמר אותה מתוך הסידור.
מברכות פיו כולם יתברכון
דמות פלאית זו, הבהיקה בשלל-אורות וזוהרים באין דומה לה. אורות מאורות שונים זרחו מאישיותו רבת-האנפין: אם הדרך של הארת-האמונה בלב העם על ידי מופתים גלויים; פתוחה היתה דלתו של האדמו"ר ה'באבא סאלי' בפני חסידים, בני-עליה, מבקשי ה' ו'עמך', אשר נהרו ובאו מכל קצה ופינה, להתחמם כנגד אורו, להתבשם מאור קדושתו, להתברך מפי קדשו.
בד בבד עם עבודתו ופרישותו המופלגת, נחלץ בכל כוחו לעזור ליהודים ולחלצם מן המיצר. לא היה כנגד עיניו מלבד מלהחיש מזור וישועה ליהודים. בספר "אביר יעקב" מובא את מה ששח לספר כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, אודות מקרה שבאו להזכיר לפני זקנו האדמו"ר זצ"ל אשה המקשה לילד. האדמו"ר ביקש מיד את באי ביתו שיכינו את המקוה, היות ורוצה לפעול ישועה עבורה. משנכנסה הרבנית להניאו מכך בהזכירה לו שכל היום הוא לא חש בטוב, נזף בה "וכי תתערבו לי בעבודת ה'?!… אשה יהודיה שרויה בסכנת נפשות ואתם תחשבו עבורי חשבונות?!"… התארכה השעה והאדמו"ר אינו זז מבור המקווה. גם כשהפצירו בו לעלות הוא אינו מוכן לשמוע.
לאחר שעה קלה נשמעה ברכת "מזל טוב" מבעד לאפרכסת, האב הנרגש ביקש להודיע להאדמו"ר זצ"ל על הולדת בנו בשעה טובה, רק אז יצא מהמקווה, בשובו הביתה התבטא בפני משמשו: "גם אם היה לוקח שעתיים ושלוש, לא הייתי יוצא מהמקווה.. הייתי מוסר נפשי כדי להצילה מסכנת נפשות".
טהור הוא
איש האלוקים היה האדמו"ר ה'באבא סאלי' זצ"ל, מעפיל הוא לשמי-שמים כנאמר: ויהי שם עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה. מתבדל הוא לגמרי מן החומר, ומתרחק ממנו כליל.
מאז ועד תקופתו האחרונה של האדמו"ר זצ"ל: חציו ולמעלה אלוקים. יושב ומסגף, מתענה בתעניות דיבור ובתעניות אכילה, מתנזר מן הגשם, ומתדבק אל הרוח. לצד הרחבות שהורגשה בפי כל אותן סעודות שערך רבנו, בל תתואר. אולם, האדמו"ר זצ"ל עצמו לא אכל כי אם כדי טעימה בעלמא מן המוגש בסעודה. אף המדקדקים לעקוב אחר התמונות שנותרו מן הסעודות, יבחינו בכולן, שצלחתו של האדמו"ר זצ"ל מלאה וצלחותיהם של המסובים ריקות… כי זו היתה דרכו בהנהגת הרחבות שהיתה עמו כל הימים – לכסות ולהטמין להעלים ולהסתיר את הצטנעותו וסיגופיו הרבים.
המבקרים הרבים שהבית תמיד המה מהם, לא העלו על דעתם, שבשעה שהצדיק מגיש להם מגדנות ומפציר בהם שיטעמו משהו, לא הכניס לפיו דבר מאכל ומשתה מזה ימים אחדים. הררי מזון שנערמו על שולחנו, לא השפיעו עליו בכי הוא זה ולא הפריעוהו מדבקותו בבוראו.
אף בימים שלא ערך סעודות והוגשו לו ארוחותיו על ידי משמשיו ובני ביתו, היה דוחה את הצלחת מעל פניו בתואנות שונות. לפעמים היה אומר שהוא מבקש לנוח מעט טרם האוכל, ולאחר מכן היה אומר ש"האוכל קר, ובכלל, איני רעב"… והיו מקרים שהיה אומר שהוא יאכל בשעה מאוחרת ובינתיים יגישו לו צנון או מלפפון. ובשעה מאוחרת, כשהביאו לפניו את האוכל, היה מביט בתמיהה ושואל: "מה, עכשיו אתם מגישים לי אוכל משביע… לפני השינה אין זה בריא לאכול דברים כאלו"…
בשר, גם אם הוגש אל השלחן, לא הובא לפיו, וגם בשבתות וימים טובים היו מכינים את מזונו בסירים נפרדים. לא הרבה נתנו לבם לעובדה זו שהוא אינו טועם מהבשר, יען כי היטב להסתיר את מיעוט המזון שלו. רק בני המשפחה, האמונים על הכנת סעודותיו, הם שידעו על מנהגו זה.
מתאר היה אחד מנכדיו הצדיקים, כיצד בכל פעם שהיה נוטל ידיו לסעודה, היתה מתעוררת שאלה הלכתית לגבי חיוב ברכת המזון, שכן לרוב לא אכל כשיעור שביעה. כיו"ב, מרוב שלא הורגל באכילה והתנזר הימנה, היה עליו להשכים ולאכל סעודת שבת בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיוכל לטעום כזית בטרם ינטו צללי ערב לכבוד סעודה שלישית…
הטהרה בבית-הטבילה תפסה מקום מיוחד בחייו המרוממים של האדמו"ר ה'באבא סאלי'. פעמים היה כרוך במסירות נפש ידעו לנכון כי אין מעצור בעדו מלהרבות תוספת טהרה וקדושה.
כך גם היתה לו מסירות נפש מופלאה לטבילה במקווה טהרה. האדמו"ר זצ"ל קידש את גופו וזיככו בהגיעו למדריגות נעלות שרק חד בדרא זוכה להן. עוד בתקופת מגוריו בתאפילת, באותם ימים בו לחמו המורדים בשלטון המרכזי ותפסו את השלטון באזור, היו חיי היהודים קשים מנשוא, ולעתים היציאה מחוץ לבית היתה בבחינת סכנה נפשית, אולם, האדמו"ר זצ"ל לא הסכים לוותר אף בוקר על היציאה לבית הטבילה, ולעתים הוצרך ללכת אל הנהר לטבול כאשר הגישה למקוה היתה חסומה.
"המקוה ששימש את האדמו"ר זצ"ל בתאפיללת, לא היה אלא חפירה עמוקה שנכרתה בחצר ביתו, כשתשעים ואחת מדרגות גבוהות הובילו אל מימיו. מי המקוה לא היו אלא נביעת מים קרים שלעתים הגיעו לדרגת קפאון ממש. כשהיה המשמש יוצא עם האדמו"ר זצ"ל למקווה, היה השמש יורד לפניו בחשכת ליל ועששית הנפט בידו, אולם מיד כשהחל לרדת כבתה העששית מרוב הטחב ששרר במקום העמוק, ונאלצו לשוב להדליקה פעם אחר פעם. ואם לא היה די בכך, הרי שלעתים כשירד השמש רק כמחצית מהמדריגות, היה כל גופו מצטמרר מהקור שבקע ממעמקי הקרקע, והיה מוכרח לצאת ולעזוב את המקום. אולם, האדמו"ר זצ"ל לא חת ולא נרתע והיה יורד אל המקווה, כשהוא מונה וסופר עם השמש את מנין המדריגות ומכון בהם כונות טמירות, משבא גופו במים הקפואים, היה טובל בהם פעם ועוד פעם. לימים [מובא בספר "מאור ישראל" יו"ל ע"י חתנו הרב אראל] בהיותו זקן מופלג, העיד האדמו"ר זצ"ל על עצמו בהתבטאות נדירה: "מעולם לא נצחני הקור!"
"אירע ובאחד הבקרים מצא האדמו"ר זצ"ל את הדלת הכניסה של ביתו נעולה והמפתח איננו. האדמו"ר זצ"ל החל לחפש את המפתח, עד שהבין שכנראה הרבנית החביאה במתכוין את המפתח כדי למנוע את יציאתו. באותו שבוע היו קרבות כבדים סביבות הנהר, ומי הנהר הוצפו בשברי כלים חדים ושברי זכוכית באופן שהרחצה בנהר היתה בבחינת סכנה. הרבנית ידעה שהאדמו"ר זצ"ל לא יוותר על טבילת הבוקר שלו, החליטה למונעה מכך על מנת לשמור על בריאותו.
"כאשר הרבנית אישרה שהמפתח ברשותה החל האדמו"ר זצ"ל במסע שכנוע ארוך, שיסביר לרבנית מדוע יציאתו אל הטבילה הכרחית, האדמו"ר זצ"ל הסביר לה שהסכנה שיפגע תוך כדי טבילה משברי כלים וכדו', אמנם קיימת, אך היא בחזקת ספק, ומאידך אם לא יטבול, הרי וודאי הפסיד מדריגה של טהרה באותו יום, וחבל על ההפסד וודאי. למרות שהרבנית חששה לשלומו, אך כח השכנוע של האדמו"ר זצ"ל גברו לבסוף, והוא קיבל את המפתח והלך לטבול.
"לאחר שעה קלה חזר הביתה להתכונן לתפלה, וגופו הטהור היה חבול במספר מקומות עד זוב דם, אך רוחו היתה מרוממת ואף הודה לה' על שזכה גם הבוקר לטבול ולהיטהר לבוראו.
לאורו הזך זכו המונים המונים, כמו גם לשאוב ממעייני קדושתו וטהרתו, ולדלות מאוצרו המבורך ברכות וישועות, הדרכות ועצות מחכימות לעלות בסולם העולה בית קל. זכותו הרם יגן בעד כל אלו ששהו במחיצת הקודש לנו ולכל בית ישראל, לדבוק בדרכיו ובנתיבותיו.