וורשה, פולין – שנת ת"ש.
'צבי גולֶנדזִינר', ילד רגיל ובריא בן פחות משנתיים, מוצא את עצמו בחזית של הנוראית שבמלחמות העולם. במקום לעסוק במשחקים של ילד בן גילו, הוא נאלץ להתחיל להבין את החיים האמיתיים – להתבגר בגיל שנתיים…
פעם אחת נוחת פגז ליד צבי הקטן, גורם לו לחרשות מושלמת ולפגיעה ביכולת הדיבור. זמן לא רב לאחר מכן המשפחה נסה על נפשה מאימת הנאצים ונמלטת לרוסיה. אין פרטים מדויקים על קורות המשפחה, היכן הם נמצאים ברוסיה, אבל כשנה, שנתיים לאחר מכן נולד יצחק, אח לצבי הקטן והחירש. מפחד השלטונות הוא לא נימול.
באחד הימים מתדפקת אשה על דלתו של רבי נפתלי חיים איגל זצ"ל – יליד פולין שנמלט אף הוא לרוסיה בימי המלחמה. הרב איגל הוא מוהל. האישה היא אימו של צבי, המבקשת למול את אחיו הקטן, שכזכור לא נימול. הרב, למרות הסכנות הכרוכות, ניאות ומל את בנה באופן חשאי. האם, לא יודעת כיצד להודות, רק עיניה מביעות את הערכתה לרב.
* * *
במקביל לאותה תקופה בה איבד צבי הקטן את שמיעתו מנפילת הפגז בוורשה, גדלה בוורוצלב שבפולין (400 ק"מ מוורשה) תינוקת בשם דבורה. התינוקת אינה חדלה מבכי. כיהודייה, חששה אמה לאשפז אותה בבית-חולים מאימת הנאצים, והיא נמלטת יחד עם בעלה והתינוקת לרוסיה.
בכייה של הילדה, כך מתברר בדיעבד, הציל את כל משפחתה מציפורני הנאצים. הילדה נבדקת ברוסיה בבתי חולים וההורים מתבשרים שהילדה חלתה בדלקת קרום המוח וכתוצאה מכך איבדה את יכולות השמיעה והדיבור.
* * *
שנים בודדות לאחר קום המדינה, עולות המשפחות של צבי ושל דבורה לארץ ישראל. חולפות עוד כעשר שנים ו…מזל-טוב!
צבי עומד להתארס עם דבורה. שניהם, כזכור, חרשים אילמים כל אחד מסיבותיו, לא מלידה.
כמקובל, מוזמנים הורי החתן מירושלים למשפחת הכלה במרכז הארץ. לבושים בגדים חגיגיים הם נוקשים על דלת המשפחה. את הדלת פותח בלבביות ובזרועות פתוחות אביה של הכלה. אימו של צבי מביטה בו, פניה מחווירות, רגליה כושלות, היא כמעט מתעלפת. כולם אוחזים בה, רק כדי לשמוע אותה ממלמלת שהרב, אביה של הכלה, הוא לא אחר מאשר המוהל, שבטובו ובסיכון חייו, מל אז ברוסיה את בנה השני!…
הרב נפתלי מתקשה להאמין לעוצמת ההשגחה הפרטית. הוא רץ לחדרו שולף את 'פנקס-המילה' השחור שהוא שומר עוד מאז, ואכן תינוק בשם 'יצחק גולֶנדזִינר' רשום כתינוק שעבר מילה תחת ידיו.
הרב נפתלי עוצם את עיניו ולוחש: "הנה נסגר מעגל הזכות. הזכות שעמדה לי שמלתי את בנכם למרות הסכנה, והנה בתי דבורה החירשת אילמת ניתנת לאחיו של הילד שמלתי, לבנכם החירש אילם!"
אם שידוך רגיל משול לקריעת ים סוף, וודאי זה כך כאשר מדובר בחירש-אילם. כאן זקוקים לסייעתא דשמיא מיוחדת למצוא את המתאים ביותר, ושהכל יעלה יפה. אבל כאשר הלחם כבר נשלח על המים במעשה של מסירות נפש אי-שם ברוסיה, אזי ברוב הימים תמצאנו!
* * *
ככל הדברים האלה סיפר בנם שלמה (גולן), לש. דינור וסיים: "הורינו הנפלאים גידלו אותנו לתפארה – למרות שהם לא דיברו ולא שמעו!"
"בזכותם רובנו עוסקים היום בחינוך – ואנחנו משננים ללא הרף את מה שלמדנו מהבית: אפשר לחנך גם מבלי לדבר!…"
"ואגב, הסבא הרב נפתלי לימים כמובן מל גם אותי וגם את אחיי.
את הסיפור שסיפרתי מעולם לא שמענו מהורי. הדודים הם שסיפרו לנו. אמי הלכה לעולמה לפני שמונה שנים ואבי עדיין איתנו, חוגג השנה את שנתו השמונים".
(גליון איש לרעהו)