סיפור נפלא, אותו סיפר בעל המעשה, שהוא מנהל סניף בנק באחד הערים בארה"ק, אשר בסניף הבנק שלו הוקצה חלק מיוחד 'כספות' [תיבות מיוחדות לשמירת כספים וחפצים יקרים] להשכרה ללקוחות הבנק' שם נכנסים השוכרים ומשתמשים בשעות שהבנק פתוח, כשהם תחת שמירה מהודקת מהנהלת הבנק, בצורה של 'חותם בתוך חותם', התיבה איננה נפתחת כי אם על ידי שני מפתחות, של האיש השוכר ושל פקיד הבנק.
לפנינו הסיפור כפי שסיפרו בעל המעשה:
לפני כמה שנים, הגיע לסניף קבצן לבוש בלויי סחבות, מוזנח ועלוב מכל הצדדים, וביקש לשכור כספת. לאחר שפתח חשבון ושילם מראש למשך שנה את דמי השכירות, מאותו יום ואילך, הוא היה מגיע מדי יום ביומו בבוקר בבוקר, עם פתיחת הסניף, ובידו חבילה, שוהה בחדר הכספות אולי חצי דקה ויוצא לדרכו. ושוב לאחר מכן היה חוזר בערך בשעה 1 בצהרים, כשבידו חבילה, עם סגירת הסניף, ולעיתים גם אחר הצהריים. בענין הזה גברה עלי הפליאה, יכולתי להבין מדוע הוא מגיע בסגירת הסניף כדי לשמור שם את דמי קבצנותו, אך מדוע הוא מגיע בבוקר לפתוח הקופה, את זה לא הבנתי, האם הוא זקוק לכסף מאתמול? מה הסיפור שלו?
כך במשך שנה וחצי הגיע הזקן פעמיים ביום, והאמת היא שכבד היה עלי העניין, דבר יום ביומו, פעמיים ביום…
אבל אני נאמן לתפקידי, ידעתי שאין אפשרות למנוע זאת בעדו.
יום אחד, היתה 'שביתה' פתאומית בבנק, שביתה שהודיעו עליה ערב קודם, יצאתי אז לסידורי עניינים, וכשאני חוזר הביתה, בני ביתי אומרים לי שמאן דהוא מחפש אותי בדחיפות, עוד לא הספיקה לספר לי במה הענין, והטלפון שוב מצלצל, על הקו היה כמובן – הקבצן, הוא מבקש ממני שאגיע בדחיפות, כי הוא רוצה להוציא משהו מהכספת, כמובן שסירבתי, "יש שביתה", אמרתי, "לא שמעת?". "ודאי ששמעתי", הוא אומר, "אבל אני פשוט מוכרח להוציא משהו". הסברתי לו יפה, שגם אם הייתי רוצה, אין שום אפשרות לפתוח לו ביום כזה, אולם הוא עם כל הסבלנות מבקש ממני שהוא יבוא אלי הביתה לדבר אתי…
בשלב זה אמרתי לו שאין לו מה לבוא ושאין לו שום תקוה שאפתח לו, וכך, פתאום התפרץ ממני כל מה שהיה לי נגדו, אמרתי לו בזעם, שכדי לקבץ נדבות הוא צריך להטריד אותי?! אין לו שום צורך בכסף שהוא שומר בכספת, ושאני לא מבין בכלל מה הסיפור שלו ומה הוא רוצה ממני… והוא סגר את הטלפון.
לאחר רבע שעה אני שומע צלצול בדלת, ומי שם? כמובן, הקבצן, ב"ה הפעם התגברתי ומשלתי ברוחי, אולם חזרתי על סירובי, הוא אמר לי: "אני מתחנן בפניך, אני פשוט חייב להיכנס לשם לחמש רגעים, לא יותר…", כאשר ראה שאני עומד בסירובי, אמר לי: "אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לאיש, ואחר כך תחליט מה לעשות".
הסכמתי לשמוע אותו.
* * *
וכאן הוא מספר לי שהוא מניצולי המלחמה, ושבזמנו היה כלוא יחד עם האדמו"ר הגה"ק מסאטמאר זי"ע ב'מחנה מעבר' (מחנה זמני), הוא סיפר כי על אף שלא היה חסיד סאטמאר, התפעל מקדושתו של האדמו"ר וניסה להתקרב אליו. יום אחד, לחש לו אחד המשמשים בקודש, שהרבי מוטרד מאד, מפני שהתפילין שלו נעלמו, לא ברור כיצד, והוא מחפש כבר כמה שעות מי שיש לו תפילין, אולם אין אף אחד בכל המחנה, כי הפחד לשמור שם על התפילין היה עצום מצד הצוררים.
ומכיון שהיה עמו זוג תפילין, אותו שמר מכל משמר, הוא הציע מיד שישמח מאד שהרבי ישתמש בהן, הלך למחבוא והוציא משם את התפילין כדי למסור לרבי, וקבע עם הגבאי להיפגש כמה שעות לאחר מכן, אך מכיון שלא הצליח להגיע בשעה היעודה לא נפגשו כבר באותו יום, ואמר לעצמו, שמחר בבוקר, לאחר שהרבי יניח את התפילין, הוא יגש לקחת אותן. אך באותו הערב, הגיעו כמה אנשי אס-אס ולקחו אותו ועוד כמה עובדי כפיה לעבודות סלילה.
העבודות נמשכו כשבועיים, והם שוכנו במקום נפרד מהמחנה. והיה כאשר שב בחזרה למחנה שלו, קיבלוהו כולם בהתלהבות, מפני שחשבו שנשלח להשמדה, הם סיפרו לו כי שליחו של הרבי חיפש אותו שוב ושוב, כדי לתת לו דבר מה, הם לא ידעו מהו הדבר, אך השליח היה נראה מוטרד מאוד, ואמרו לו שכנראה כבר אינו בין החיים. השליח ביקש לקבל את שמו המלא ורשמו על פתק.
התברר כי הרבי נלקח יחד עם משמשיו לרכבת הצלה מיוחדת שיצאה לשווייץ, ורצה מאד להשיב את התפילין לפני הנסיעה, הרבי ביקש להעביר את התפילין לאסירים, כדי שיחזירו אותן לבעליהן, אך אלה אמרו לו שכנראה כבר אינו בין החיים, והם עצמם היו יהודים ניאולוגים רח"ל, שאין להם כל חפץ בתפילין, וע"כ החליט הרבי מסאטמאר לקחת את התפילין אתו.
הרבה צרות עברו על הקבצן בעתות המלחמה, אך ברוב חסדי השי"ת נשאר בחיים, ובשנת תש"ח עלה לארץ ישראל, עזוב הרוס ובודד, המראות שראה בשואה והסבל שעבר, גרמו לו לצער רב ולדכדוך עמוק, והיה מטופל בבית חולים לבריאות הנפש לתקופות ארוכות, וענין התפילין נשכח ממנו.
אלא שבשנת תשי"ג, הגיע לבית החולים מכתב מהרבי, בו נכתב, כי יהודי ששמו כך וכך הפקיד בידו דבר מה, והרבי חפץ לדעת האם הוא האיש, הוא מיהר לכתוב לבית הרבי על פי הכתובת הרשומה, כי אכן הוא האיש שנתן את התפילין לרבי.
תוך כמה ימים ביקר אצלו שליח של הרבי מסאטמאר זי"ע, שנהג בו בכבוד רב והודיע לו, כי הרבי מזמין אותו לביתו בחו"ל, ברגע שיוכל לעשות זאת.
למן אותו היום, זכה לביקורים בתכיפות של חסידי סאטמאר, דבר ששיפר מאד את מצב רוחו ומצבו הנפשי, עד שיכול היה להשתחרר מבית החולים. הוא קיבל קארט"ע (כרטיס טיסה) ממשמשי הרבי לנסוע לארה"ב, ואכן נסע והתקבל שם בכבוד גדול ובחמימות על ידי הרבי וחסידיו. במעמד התרגשות גדולה מסר לו הרבי את התפילין הקדושות, וחיבק אותו באהבה, ושניהם בכו בכי תמרורים, הרבי הסביר לו ששקל בדעתו להשאיר את התפילין במחנה, אך מפני שנמסר לו שהוא כבר אינו בין החיים ושעלולים לבזות את התפילין, החליט ליטול אותן אתו, ואף להשתמש בהן, ושיהיה הדבר לזכותו של מי שנתנן לו.
הרבי הציע לו להישאר בארצות הברית, שם יוכל להחזיקו ולתמוך בו בתמידות. אך הוא העדיף לשוב לארץ, על אף שלא היה לו מכיר וגואל, הוא שב וחזר מרצונו לביה"ח.
גם לאחר שהשתחרר, היה מתגורר בדירה קטנה שהסוכנות העמידה לרשותו כשעלה ארצה, לפרנסתו עסק בקיבוץ נדבות, אולם הרכוש הגדול ביותר שהיה לו, היו התפילין שקיבל מהרבי שאותן הקפיד להניח מדי יום ביומו, גם ברגעים הקשים ביותר.
שנים עברו והוא הזדקן, וכבר לא חש צורך בטיפול רפואי, והיה מתפלל בבית כנסת נידח, איש אינו מכירו, פרט למוסדות סאטמאר שמדי פעם שולחים לו מכתבים, ובחגים שולחים שליחים לעודדו ולשוחח עמו.
כאשר נפטר הרה"ק מסאטמאר זי"ע, היה האיש בטוח שמעתה ישכחוהו, אך לפליאתו נמשכו הביקורים והמכתבים כמימים ימימה, הוא ציין באזני בהתרגשות את העובדה, שעל אף שהרבי הזקן כבר אינו בין החיים, והוא אינו נמנה עם התורמים של סאטמאר – הם עדיין שומרים לו אמונים.
כאמור, כל הזמן הזה הוא מקבץ נדבות, עד שיום אחד פורצים לדירתו העלובה וגונבים משם את כספי הקבצנות שלו, הגניבה משפיעה מאוד על מצבו המנטלי, לא בגלל הכסף, אלא בגלל החשש, שהתפילין היקרות לו כל כך, ייגנבו, הוא מברר מה אפשר לעשות ומחליט לפתוח אצלנו 'תיבה' בבנק, זהו פשר הביקורים שלו בכל יום בבוקר בשעה שמונה וחצי, ומחזיר התפילין וקיבוץ הנדבות בצהרים.
כעת הוא מבקש ממני לעשות הכל כדי להגיע אתו לבנק ולהוציא את התפילין, מפני שהשעה כבר 12.00 בצהריים והוא עדיין לא הניח תפילין, אני כמובן מתקשר למי שאני מתקשר, ומקבל אישור מיוחד לפתוח לו את התיבה, אני הולך אתו ועם החבילה שלו, פותח לו את התיבה, ובפעם הראשונה אני רואה בעצמי מה שמונח בתוך התיבה, וראיתי כי מלבד התפילין אין שם דבר, ושאלתיו אם כן מדוע אינו משתמש בה כדי להכניס דמי הקבצנות שלו?,
ואז ענה לי בפשטות: "אני לא משתמש בכסף לצרכיי הפרטיים בלבד, אני קונה בו תפילין לילדי עולים", יצאתי מהתפעלות כמה ישראל קדושים הם, ואין לנו השגה באדם פשוט שבישראל, התחרטתי על כך שלא סבלתי אותו מקודם, חשבתי שיש בו סתם בולמוס של קבצנות, ולא דנתי אותו לכף זכות, כשמדובר באדם אציל הנפש, שחי בזכות התפילין, ומקדיש את חייו למצות תפילין.
מאותו היום, התחלתי להתייחס אליו בכבוד, הוא היה לוקח מדי יום את התפילין, ולאחר שהיה מחזירן, היינו שוקעים בשיחה, לעיתים עד לאחר מועדי הסגירה של הבנק, לפעמים הזמנתי אותו לסעודת שבת, הוא היה יהודי עזוב כמותו לא ראיתי מעולם.
יום אחד הוא לא הגיע, ומיד חשבתי שקרה לו דבר, הגעתי לביתו, ומשלא ענה על דפיקותיי, הזמנתי פורץ ומצאתי אותו שוכב על הארץ מחוסר הכרה, הבהלנו אותו לבית החולים, והתברר שהוא לקה באירוע מוחי, הם הצליחו לייצב את מצבו, ואני ומשפחתי סעדנו אותו על מטתו.
לאחר כמה ימים הוא נפטר, כעת נותר עלי לסדר לו לויה, ובאמת מעולם לא התקרבתי לנושא הזה, אבל עלה במוחי רעיון ופניתי למוסדות סאטמאר וסיפרתי להם את הסיפור, והם מיד נרתמו לענין, ולמרות המרחק הרב בין ירושלים לעיר שלי, הם יצאו לרחוב עם רמקולים (מייק), הכריזו שיש הלוויה של "מת מצווה", וסידרו כמה אוטובוסים (באסעס) של אנשים שאספו סתם ברחוב.
הלוויה הייתה גדולה מכפי שאנשי המקום שלנו ראו אי פעם, כי גם בשכונה שלנו הדפיסו חסידי סאטמאר החרוצים מודעות גדולות על "מת מצווה".
ליד הקבר, הספיד אותו אחד מחסידי סאטמאר, הגם שהיה ברור כי הוא לא ממש הכיר אותו, הוא אף לא ידע להסביר מה הקשר בין המת לחסידות סאטמאר, אלא היה פשוט נואם בחסד עליון, זה קצת הפריע לי, ולכן אע"פ שאני ביישן מטבעי ומעולם לא דיברתי ברבים ביקשתי להספיד אותו, אמרתי להם שאיש אינו מכיר את הנפטר, אלא כקבצן עלוב, אבל אני קורא אותו "איש התפילין", וכאן סיפרתי לכולם את הסיפור הגדול עם הרבי מסאטמאר והתפילין, וכל החסידים הורידו דמעות.
כשתיארתי את רגע הפגישה בין הרבי להקבצן, ירדו דמעות כנחל, אני בעצמי התקשיתי לדבר בגלל הבכי, סיפרתי לכולם, שכספי הקבצנות שלו שימשו לרכישת תפילין לילדי עולים, וסיפרתי על מה שזכיתי להכיר אותו בשנה וחצי האחרונות, כמעט כולם המשיכו והגיעו מבית ההלוויות לחלקת הקבר, אמרנו 'קדיש', לאחר מכן סידרתי 'מנין' בביתו במשך ימי ה'שבעה'.
בו בזמן ביררתי בענין רכישת מצבה. אולם לפני שפניתי לחסידי סאטמאר, הגיע אליי מכתב מ'עורך-דין' שלפני מותו כתב האיש 'צוואה' חתומה כדת וכדין, נפגשתי עם העו"ד ונתן לי העתק מהצוואה, ממנה עלה כי את דירתו הוא מוריש לבית-החולים לבריאות הנפש, לרופאיו הוא חש הכרת הטוב, ולי הוא מוריש אגרת (מעטפה) שנמצאת במקום מסוים בביתו, הלכתי עם העו"ד לביתו של הקבצן, בבית-אגרת היתה מפתח של הכספת ומספר חשבון בנק, צורף לזה מכתב, בו הוא מודה לי על יחסי הטוב אליו ומבקש ממני להשתמש בכסף שיהיה בחשבונו כדי לקנות לו 'מצבה', ושאר הכסף אני יכול לקחת לעצמי, בחשבון היה סכום גדול בהרבה מדמי מצבה, קניתי לו מצבה מפוארת, שם נרשם שמו וגם: "איש התפילין". ובכסף החלטתי להקים קרן לקניית תפילין לילדי עולים – ממש כפי שביקש.
למחרת ניגשתי לתיבתו שבבנק, הכנסתי את המפתח שלו וסובבתי, אחר כך את המפתח של הבנק וסובבתי. בהתרגשות רבה לקחתי את הדבר יקר- הערך שהוריש לי: את התפילין אותן הניח הרבי מסאטמאר שנים כה רבות, ובזכותו זכיתי להיות מעכשיו "איש התפילין" כאשר זכיתי להגדיל את "קרן התפילין" שלו, שמספקת כהיום מדי חודש שלושים זוגות תפילין לילדי עולים…
אשרי העם שככה לו…
(גליון קנין התורה)