אחרי שנים של התלבטות וחודשים של הכנות, נשכב רבי שלום יוסף על מיטת הטיפולים, בתקווה שסוף סוף יוכל לעבור את הניתוח, ותיכף תשוב אליו הראיה שאיבד, אבל ברגע האחרון התחרט הרופא, והבהיר כי הוא אינו מעז לבצע את הניתוח…

יעקב א. לוסטיגמן

בחודש חשוון האחרון נלב"ע אחד הצדיקים הנסתרים שבדורנו, הרה"צ רבי שלום יוסף טאוב זצ"ל, והוא בן 95 שנה.

הרב טאוב, שנולד בעיירה ההונגרית ראחוב, שתה את כוס התרעלה במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא ניצול מהשואה הנוראה כשרק בגדו המפוספס והקרוע לעורו, והיגר לארה"ב, שם התחתן והקים את ביתו.

בשנת תשכ"ב או תשכ"ג לערך, עלה לארץ הקודש יחד עם רעייתו וניסה לבסס לעצמו חיים חדשים.

יום שלם בחדר הקפה

את פרנסתו הוציא רבי שלום יוסף מיגיע כפיו, ולתורה היה קובע עיתים, אך לא כאותם הקובעים שעה או שעתיים ביום ללימוד תורה, אלא קביעת העיתים שלו היתה כ-12 שעות ביממה… בשנים מאוחרות יותר, כשיצא לפנסיה, היה לומד גם 16 ו-17 שעות ביממה, ולפעמים אף יותר.

מגיד השיעור הנודע, הג"ר מנשה רייזמאן שליט"א, העיד כי דורות שלמים של ילדים ובחורים בבעלזא, זכו להכיר את דמותו המופלאה של רבי שלום יוסף, שהיה יושב במשך יותר מעשרים שנה, ב'קאווע שטיבל' – חדר הקפה של בית המדרש הגדול של כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא, והוגה בתורה יחד עם הרה"ג ר' מיכל פורגס, בריתחא דאורייתא ובדבקות מופלאה, כשהם אינם שתים לב לסובב אותם, וכל הדיבורים והשיחות של הציבור הפוקד את חדר הקפה, לא הפריעו אותם מתלמודם כמלוא נימה.

ומדוע למדו שני הישישים דווקא בחדר הקפה? כי בבית המדרש היה להם קר. בחורף לא היה חימום מספיק, ובקיץ פעלו המזגנים במלוא הקצב. השניים ישבו על מקומם במשך שעות ארוכות ולמדו בשקידה רבה, ולכן העדיפו לעשות זאת בחדר הקפה, בתוך כל ההמולה, ונהנו מהחום המהביל השורר בדרך כלל בחדר, שבו פועלים בו זמנית כמה וכמה מיחמי מים.

לפני כ-18 שנה החלה הראייה שלו להתדרדר, בעקבות מחלת הסוכרת ממנה סבל. התחיל להתעמעם מעט אור עיניו, ומכריו ציידו אותו בזכוכית מגדלת, שסייעה לו לראות את האותיות הקדושות של הגמרא שהוא כל כך אהב.

עברו ימים וחודשים, והראייה הלכה והתדרדרה עד שלמרבה הצער איבד רבי שלום יוסף את הראייה באחת מעיניו.

כעת נאלץ לוותר על לימוד רש"י ותוס', אבל את אותיות הגמרא הגדולות יותר הוא עדיין הצליח לראות בעזרת זכוכית המגדלת, וכך המשיך לשקוד עד שאבדה ראייתו כליל, והוא הפך עיוור באופן מוחלט.

מה יעשה יהודי גלמוד וקשיש, שרגיל להגות בתורה יומם ולילה והנה כבה מאור עיניו? האם ישקע בדיכאון ובמרה שחורה? חלילה וחס! לא רבי שלום יוסף…

בתוך שבועיים בלבד הוא כבר מצא פתרון, ושינה את סדר היום שלו מן הקצה אל הקצה, למרות שכבר התקרב לגיל 90. על השולחן בסלון ביתו הוצב טייפ, מצדו הימני קופסת נעליים מלאה בקלטות של 'קול הדף', עם שיעוריו של הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א, ובצידו השמאלי קופסת נעליים ריקה.

סדר יום חדש

וכך היה רבי שלום יוסף קם בבוקר, נוטל ידיים מתפלל בדבקות, סועד מעט את לבו, ומגשש את דרכו כסומא בארובה, עד שהגיע לסלון, שם היה מתיישב על יד השולחן, מוציא קלטת מקופסת הנעליים, מכניס לטייפ ומקשיב בשקיקה לדברי הגמרא הקדושה עם פירוש רש"י והראשונים שמביא הגר"מ זילבר שליט"א בשיעוריו.

כשהסתיים שיעור – היה רבי שלום יוסף מוציא את הקלטת ומעביר אותה לקופסה הריקה, רק כדי להוציא קלטת נוספת מהקופסה המלאה, ולשמוע אותה מיד אחר הקודמת, וכך היה לומד דף אחר דף במשך היום כולו, כשמדי יום הוא היה מאזין ל-14 קלטות, שבכל אחת מהן שיעור הנמשך כשעה, ולפעמים לא היה מבין את הנאמר באופן מספק, מה שהיה גורם לו להריץ את הקלטת מעט לאחור ולהקשיב שוב, כך שבסך הכל היה מקשיב לשיעורים במשך כ-16 שעות ביממה.

"ככל שהשמיעה שלו הלכה ונחלשה", מספרים מכריו, "כך התגבר הווליום, וכך היה לומד מסכתות שלמות ועובר על הש"ס פעם אחר פעם, בהאזנה צמודה לטייפ, עד שבשנים האחרונות – כבר בקושי שמע באוזן אחת, והיה יושב כשהוא כפוף ואוזנו צמודה אל הטייפ, וכך המשיך להגות בתורה, כשהחיוך אינו מש מפניו וכל כולו אומר שמחה ואושר. הוא היה האיש הכי מאושר בעולם, גם כשלא ראה כלום וכמעט לא הצליח לשמוע דבר.

"רק עניין אחד העיב על שמחתו של רבי שלום יוסף", מספר לנו הנכד של אחותו, שהיה מטפל בו כמו בן מסור, "מסכת עירובין! בכל פעם כשהוא היה מגיע למסכת עירובין הוא היה נאנח אנחות עמוקות, ומביע צער עמוק על כך שלא הספיק ללמוד אותה בצורה יסודית מספיק, לפני שאיבד את מאור עיניו".

"איך אפשר להבין את מסכת עירובין בלי לראות ציורים ודוגמאות?", הוא היה שואל שוב ושוב…

אחיינו מספר: "הוא היה לומד בכל רגע פנוי, בכל זמן ובכל מצב. כשיכול היה, למד עם חברותא, כשהיה לו קר הוא ישב בחדר הקפה, כשנחלשו עיניו היה משתמש בזכוכית מגדלת, וכאשר איבד את מאור עיניו האזין לשיעורים מוקלטים.

"כשאמרו סליחות או בתפילות הימים הנוראים וכדו', הוא לא היה מוותר. מישהו היה צריך לעמוד לצדו ולצעוק לתוך האוזן שלו את כל נוסח התפילה. הוא לא ויתר על כלום, ואף פעם לא החזיק טובה לעצמו, ולא התלונן על הקשיים שניצבו בפניו.

"מעולם לא הייתה עינו צרה בטובתם של אחרים. אדרבה, למרות שלא זכה לפרי בטן, בביתו תמיד היו מיני מתיקה וחטיפים, לחלק לילדים שבאו עם הוריהם כדי לאחל לו 'גוט שבת' או 'גוט יום טוב'. תמיד היה מקבל אותם בשמחה עצומה כאילו היו ילדיו שלו…".

"צוריק צום טייפ"

היה זה אחרי שכבר עברו כמה שנים מאז שהתעוור רבי שלום יוסף. שנים ארוכות שלא ראו עיניו את דפי הגמרא. לכל אורך התקופה היו דיבורים על כך שאולי כדאי שהוא יעבור ניתוח קטרק שיאפשר לו לשוב ולראות, אבל רבי שלום יוסף קצת חשש מניתוח, וגם הרופאים לא התלהבו מהרעיון בגלל גילו המתקדם ומצבו הבריאותי המעורער.

והנה, אחרי תקופה ארוכה של דיונים והתייעצויות ושאלת גדול בישראל, הוחלט לערוך את הניתוח. רבי שלום יוסף התרגש מאוד, בקרוב הוא ישוב לראות, הוא שוב יוכל ללמוד גמרא מתוך הכתב, כמובן שהוא יוכל ללמוד גם את מסכת עירובין, והפעם עם הציורים והדוגמאות שסיפרו לו שהם הופכים משנה לשנה למוחשיים וצבעוניים יותר… סוף סוף הוא יוכל להשאיר את הטייפ במקום הראוי לו, ולחזור אל הגמרא עצמה…

אחרי שנים של התלבטות וחודשים של הכנות, נשכב רבי שלום יוסף על מיטת הטיפולים, בתקווה שסוף סוף יוכל לעבור את הניתוח, ותיכף תשוב אליו הראיה שאיבד, אבל ברגע האחרון התחרט הרופא והבהיר כי הוא אינו מעז לבצע את הניתוח באדם קשיש וחולני כל כך… קם רבי יוסף שלום ממיטת הטיפולים, חייך חיוך רחב והפטיר: "נו שוין, גייט מען צוריק צום טייפ…" (בתרגום חופשי: "לא נורא, נחזור לשמוע את השיעורים המוקלטים…").

בשנות הזעם, כשהיה רבי שלום יוסף בשבי של הנאצים הארורים ימ"ש, והיה כלוא במחנה אושוויץ, לא הרשו הצוררים ליהודי המחנה לישן בלילה כשראשם מכוסה, אבל רבי שלום יוסף היה ממתין עד שכולם נרדמו, ואז היה מכסה את ראשו בסתר ונשכב לישון.

פעם אחת נכנס אחד הצוררים לצריף ועבר בין הדרגשים, וכשהבחין ברבי שלום יוסף שישן כשראשו מכוסה, כעס עליו כעס גדול, קרא לו והצליף בראשו עם הפרגול שבידיו, כעונש על כך שכיסה את הראש עם הכיפה.

רבי שלום יוסף היה מספר את הסיפור הזה כשחיוך על שפתיו, ומספר שגם אחרי עשרות שנים, הוא עדיין מרגיש את פרגולו של הנאצי צורב בבשרו כמכוות אש, אבל את הצריבה הזאת היה רואה דווקא כמעלה גדולה וכמתנה יקרה שניתנה לו משמים: "זה מזכיר לי שאני צריך לשמור על היראת שמים שלי", אמר.

יהיו דברים אלו נר זיכרון, לזכרו של הצדיק הישיש רבי שלום יוסף בן רבי משה דב הלוי טאוב זצ"ל, ויקוים בו הכתוב: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב, שם עולם אתן להם אשר לא ייכרת".