הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים.
1
כל מנהל יודע כי גם המעקב הצמוד ביותר אחרי תפוקת העובדים, לא יניב את אותה תוצאה כמו זאת של העובד הנותן מעצמו את הלב והנפש להצלחת תפקידו. קל יותר להציב מצלמות בכל פינה או לעקוב בתוך המחשב האישי, ובכל זאת אין כמו הזדהות וחיבור נפשי של העובד הרואה בהצלחת העסק את הצלחתו האישית. איך מגיעים למצב הזה?
זהו אתגר שלא רק מנהלים מתמודדים עמו, כל הורה ומורה מבין שאי אפשר לבסס את החינוך לטווח ארוך על נוכחות סמכותית, הרי לא לעולם נעמוד לצידו של הילד כדי להגן עליו מבחירות לא טובות, אז מה עוד ניתן לעשות – מלבד התפילות, ההכוונה החכמה והדוגמה האישית – כדי שירגיש חיבור פנימי חזק יותר מכל פיתוי מזדמן.
מסתבר כי דווקא תחושת המרחב והבטחון ולא הידוק השליטה – הם סוד החיבור הפנימי. כשאדם מרגיש שעוקבים אחריו ובודקים אותו ללא הרף, הוא חש היטב את חוסר האמון המשודר בקול דממה דקה, משתכנע כי אכן איננו ראוי לאמון, והוא יצדיק את חוסר האמון הזה בהזדמנות הראשונה.
לעומתו, מי שזוכה לאמון בתחילת הדרך, יעשה הכול כדי להצדיק את האמון שנתנו בו. הבושה הבסיסית והרצון להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא ראוי לאמון שנתנו בו, חזקים יותר מכל ההפחדות והאיומים.
2
יוסף הצדיק עומד בפני הניסיון של חייו, פיתוי אלים שלא מותיר לו ברירה אחרת אלא לנוס החוצה, והנה באותן שניות ארוכות שלפני המנוסה, הוא מנהל איזה שהוא דיאלוג עם אשת אדוניו וגם עם עצמו.
תראי איזה אמון נתנו בי – הוא אומר לאשת פוטיפר – "הן אדוני לא ידע מה איתי בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת". הוא סומך עלי בכל תחום, לא הותיר לעצמו שטחים הסגורים בפני, קיבלתי ממנו יד חופשית בכל רכושו, אמון מוחלט ללא גבולות, אז איך אהיה מסוגל להפר את האמון הזה ולגעת בדבר היחיד שאסור לי?
והייתה דמות נוספת שנתנה בו אמון – לפי חז"ל ברגע הכמעט אחרון הופיעה לפניו דמות דיוקנו של אביו והיא שהגנה עליו מפני החטא. אבא שלו לא אמר לו מילה, אבל עצם הנוכחות שלו, עם הרגש שהוא חש כלפי הדמות הזאת, היו חזקים יותר מהפיתוי ומהאלימות גם יחד.
3
ה'שפת אמת' מייעץ לכל אחד ללמוד מטענתו של יוסף הצדיק ולהתבונן באמון הבלתי מוגבל שהקב"ה נותן בנו בכל מצב, בכל עת.
הרי מה פשוט יותר היה מאשר להגביל את כוח האדם ולמנוע ממנו לבצע פעולות הנוגדות את רצון הבורא, ובכל זאת חופש הפעולה שבורא עולם מעניק לנו הוא מוחלט ואיננו תלוי בבחירות שלנו. כל האפשרויות פתוחות לפני האדם – רק כדי שיקבל על עצמו עול מלכות שמים.
המחשבה הזאת – קובע שפת אמת – מפילה על האדם בושה נוראה עד שאיננו מסוגל לעשות נגד רצון ה', וכל שאיפתו לקדש שם שמים בהתנהגותו ובמעשיו. רק להתבונן.
4
חנוכה הוא המועד הראשון בתקופה של האמון. עד אז הייתה הנבואה בשיא תוקפה, האמת הברורה הייתה מוחשית, קול ה' נשמע בבהירות למי שרק הטה אוזנו לשמוע. ומשבטלה הנבואה התחילה תקופה חדשה בעם ישראל – תורה שבעל פה. מכאן ואילך אמונה בדברי חכמים ובהשראת רוח ה' בקרבם, היא הבסיס לקיום האומה. הביטו סביב וראו – כך עד עצם היום הזה.
זהו ההבדל בין שלשת הרגלים לבין חנוכה ופורים – המועדים של הגלות. בחגים שלפני חנוכה הייתה התגלות אלוקית, הניסים של עשרת המכות וקריעת ים סוף, של הר סיני וענני הכבוד, הובילו את העם אחריהם. אלו חגים של אמונה מוחשית.
בחנוכה המצב היה שונה לגמרי: חושך ואפילה מוחלטת ירדו לעולם, ייאוש טוטלי מפני שלטון של כובש אכזר המחלל את קדושת האומה באופן הברוטלי ביותר. לצידו שיתוף פעולה אידיאולוגי של יהודים מתיונים, שהתאהבו בדמותם החדשה, הנלחמים נגד אחיהם ונגד אלוקיהם באטימות נוראית, בוגדנות טראגית שלא הותירה תקוות רבות למהפך ושינוי. ועדיין לא הופיע איזה משה רבנו עם בשורת גאולה, לא עמדה השמש דום בגבעון, אין ניסים באופק, נותר רק דבר אחד – אמון.
הקב"ה מאמין בנו שלא נטוש את בריתו – סימן שאנו מסוגלים לכך. ומכוח האמון הזה חרפו החשמונאים נפשם לצאת במלחמה חסרת סיכוי של מעטים וחלשים מול רבים וגיבורים, והם הצליחו.
5
זה נכון בכל תחום, והכי חשוב בחינוך: מרחב וחופש פעולה אינם סותרים שמירה ואחריות. מקומם הטבעי זה לצד זה. הגבול בין היסח דעת לבין נתינת אמון הוא דק – נדרשת תשומת לב וזהירות שלא יבוא האמון לחפות על עצלות או אדישות.
זאת ועוד, נפש האדם מרגישה היטב באמון שנותנים בה, בכנותו, היא יודעת להבחין בין אמון אמיתי וטהור לבין זה שהוא מן השפה ולחוץ.
ומי יכול לתת אמון – רק אדם שיודע אמון מה הוא, שחווה את האמון מאחרים, שקנה את האמון בעצמו, שהאמון הפנימי מוביל ומנהל אותו, הוא המסוגל לתת אמון אמיתי, ברוגע ובשלוות הנפש.